כמו ישראלים רבים גם אני אוהבת לקטר.
אין זה אומר שחיי רעים במיוחד (האמת שקיטורים הם הכי טובים כשהם מגיעים על רקע בעיה קטנונית ושולית), זה רק אומר שבאופיי קל לי יותר לשחרר את הלחץ בשניה שהוא מגיע ולעבור בשקט הלאה, ולא לצבור ולצבור ובסוף להתפוצץ, אני מניחה שיש גם אנשים שפשוט לא מתרגזים על כלום, אבל אנחנו עוסקים כרגע בבני אדם רגילים, לא בנדירים שבחבורה.
אז אם מישהו גרם לי לוואחד ברקס בכביש, כי הוא חתך אותי, רוב הסיכויים שאספר בערב לזה שלצידי "אתה לא מאמין מה קרה לי היום בכביש, איזה אדיוט במכונית סטודנטים קטנטונת חתך את הפרטנר שלנו, מזל שהספקתי לשים ברקס ושלא היה מישהו אחריי. האדיוט הזה באמת לא מבין שאם היינו מתנגשים הוא היה מתקמט ולי היתה מקסימום שריטה?" (דוגמא די מציאותית, קורה לי בערך בכל נסיעה שלישית).
או אם קיבלנו נסיעה חינמית לגן החיות התנ"כי באמצע צוק איתן והתבכיינתי על החום, זה לא אומר שלא נהנתי או שאני לא מוקירה טובה על בילוי חינמי עם הילדים במקום מדהים, זה רק אומר שהיה לי אשכרה חם שם.
אבל יום אחד קמתי וגיליתי לתמיהתי שלקחו לי את הזכות לקטר על הדבר הכי מתבקש – מסתבר שאסור לי לקטר על הילדים.
עכשיו, כל מי שביקר ולו פעם אחת בבלוג הזה יודע שאני אוהבת את ילדיי בכל לבי, אבל ילדים, במיוחד כשיש לך כבר שלושה ובהפרשים זעירים, הם דבר מתיש. ובכלל, ילדים מכלים את זמנך הפנוי, את שעות השינה שלך, ולא פעם את שפיותך. זה לא אומר שהם לא שווים את כל זה – חיבוק אחד, נשיקה אחת, אמירת "אמא אני אוהב אותך" אחת וברור לך לגמרי למה נכנסת גם להריון השלישי, ועדיין, זה לא אומר שכל הזמן זה קל.
אז אפשר תמיד לחייך, להסתיר את הקשיים מאחורי מסיכה, או באמת להיות רק מאושרת גם כשהילד מפספס בפעם החמישית באותו היום ואת כבר סוחבת את העובר הבא ברחם, או שאפשר כמוני – להוציא על זה קיטור ולהמשיך הלאה. אני כאמור תמיד בוחרת לשחרר ולהמשיך.
רק שמה? דרכי להריונות שהניבו את שלושת ילדיי עברה במסלול הVIP – כדורים, זריקות, הזרעות, הפריות. שלושת ילדיי הם תוצרת יחידת הIVF הנפלאה של ברזילי, ויותר מזה – שניים מהם (הבנים התאומים) נולדו פגי לייט, שבוע 34, וזכינו "לבלות" איתם גם שבועיים בפגיית ברזילי.
אז מה? אתם שואלים, שאלה טובה, בהחלט טובה.
אז מסתבר שבמסגרת כל שאר הדברים שהולכים לך לאיבוד במסלול הVIP (ויום אחד עוד ארחיב על זה) – נעלמת לך גם הזכות לקטר עליהם. כי באמת, שנים הקרבת כדי להביא ילדים לעולם בשביל לקטר עליהם?
כמות ההערות שחטפתי (ואני עדיין חוטפת) מהסביבה על איך אני מעיזה לקטר, אחרי כל הדרך שעברתי, לא תיאמן ממש, אפשר לחשוב שביקשתי שיקחו ממני את הילדים לאימוץ, ולא סתם התבכיינתי על עוד לילה ללא שינה, או עוד יום קשה במיוחד.
מבדיקה מול אחרות מסתבר שזה נפוץ, אם עבדת קשה על הילדים, אם הם ילדי נס כזה או אחר, אם עברת רכבת הרים של פגיה, או הריון בסיכון, או טיפולי פוריות, או מחלה שסיכנה מאוד את הילד שלך, או כל דבר אחר שכזה – אז איך את מעיזה לקטר לך על משהו יומיומי ושולי כמו ילד שחולה בפעם השלישית באותו חודש? את היית אמורה לקבל פרופורציות מעבר לשולי הזה, נו, באמת.
אז סורי, אני כאן, ואני בהחלט מתכוונת לקטר גם על דברים סטנדרטיים, כי עם העבודה הקשה שהביאה לי את ההורות – קניתי לי גם את הזכות לקטר עליה, בדיוק כמו שמותר לכל הורה אחר.
ואם לא מתאים לכם – תקפצו לי, או תבלו עם ילדיי ערב אחד, נראה אתכם אחרי…