"זכוכית השמים הכחולה" הוא ספר שיריה הראשון של ורדה אליעזר. הספר מחולק ל- 7 חלקים: לציפור בין העצים, בתנועתם, בבתינו, טביעות, קטומה, אולי כדאי ש, ותקווה היא.
בשיריה היא נוגעת באהבה ובכאב הנובע ממנה, בתשוקה הממכרת, בשורשיה (אמה אביה), בהוויה הארצישראלית שלה, בהתמודדותה עם מחלת הסרטן, בכאב והבכי, ובתקווה.
במבנה הספר ניתן לראות את מעגליות החיים, את האהבה והתשוקה המהווים את הקיום שלנו, את הכאב והצער ולבסוף התקווה לאביבים החדשים…
שיריה של ורדה אליעזר ציוריים ומלאים בצבע ולחן. כשיר שמהווה את שם הספר:
"שמים כחולים מסתירים כלום,
ואולי מציץ מבעדם עוד יקום?
וישנו שם אחד שמביט ורואה.
עננים כהים מכסים כחול,
מאיימים לשטוף רגבים וחול,
ומסתירים אותך מעיניו.
אך כשתזרח שמש וייעלמו עננים,
שוב יוכל הוא לראות את זו שנולדה
בצד השני של זכוכית השמים הכחולה."
בשיריה ורדה כותבת על עונג המגע הממכר:
"נגיעה ראשונה הותירה סימן
ותמו סיכוייה להיות חופשיה
נגיעה שניה קטמה מגופה
ונמחקו רצונותיה להיות שלמה
נגיעות אחרות הכתימו לב
ולא יכלו לכלות את
התקווה
לנגיעה אחת כנה."
"יד
בי נגעה
מלטפת את פני
נעים
נעים
גם עלי העץ
עת לטפו
בידה את הרוח."
"כרוח קל רחפו שפתיו
מציתות במגען זיקי אש חבויה.
ברחש לב דבר גופו
את שנתאווה לו וחשק
ובתנועה חובקת סחף
אל מקצב של עינוגים.
ונסערו רוחות
והרעידו כל,
ושכך הכל
נעטף ברוגע."
המשוררת מתארת בשיריה כיצד הגיעה משפחתה ארצה, לארץ ישראל. היא מתארת את שורשיה שהביאו לכאן. על אביה, הניצל מהגרמנים ועל אמה ומשפחתה שחצו מדבריות להגיע ארצה.
"ואן לא היה בא המערב
אל המזרח
וגם הדרום לא היה פוסע
עדי קדם,
לא הייתי כאן."
"הבטתי באמי עת רכנה לרכוס סנדליה.
מידה חמש וחצי. רגלים עדינות.
עור כפותיהן אינו מעיד על הרעות.
אך אני שצמחתי בה, יודעת.
יחפות חצו מדבריות,
פגעי טבע צלחו בדריכת עור מתקשה,
מתימן מפלסות דרכן אל עדן,
אל דרך אור, אל ארץ קדושים.
עדן יעדן.
בגרה ילדה בת שש,
בדרך אל ארץ חדשה."
"ואבי בן העשר שאך התייתם מאמו הצעירה
הלך לבדו אל מרצפות הזהב של סופיה
כשטורי אופנועים וכלי מתכת מונעים
רעמו אל רחובות התום
ויד הרוע בדמות חייל גרמני
נשלחה אל הילד והעלתה אותו אל המדרכה.
צוחק הגורל בפני הרוע
כשילד יהודי מספר על כך לילדיו."
ורדה כותבת בשיריה על כאב האהבה והפרידה:
"כשהלכת ממנה פסל חצוב בסלע
זקוף גו, גא ורגוע,
חשבה, שתשוב ותראה מקרוב את פניך,
שתחוש את ידיך עליה קרוב.
כשהלכת ממנה פסל חצוב בסלע
ונותרה הכמיהה.
כשרחקת ממנה פסל ברונזה זהב
פנתר מתכת מעשה ידי אמן,
ידעה, את פניה לא תרצה שוב לראות,
את ישותה לא תרצה שוב לחוש.
כשרחקת ממנה פסל ברונזה זהב
ונותר המכאוב…"
"סינדרלה חיכתה לנעל הזכוכית,
שלגיה- לנשיקה הגואלת,
ואת נסיכת המאה העשרים,
למה את מחכה ימים רבים?
כשהיית בחיתוליך ספרו לך אגדות רבות
על נסיכים שחשפו אהובות,
על פיות ומכשפות רעות,
על ניצחון האהבה על הרוע,
על עולם של חלומות…"
בשיריה המשוררת מתארת את התמודדותה עם מחלת הסרטן:
"יצאנו לטייל במרחבי העיר שטופת השמש.
הוא חיכך שלוחותיו בהנאה מהיופי שהזדמן לו לטעום בו,
ואני חככתי בדעתי, תוהה-
היוותר עלי מלהיות כשה לעולה?
היראו חיי בירחים לרוב את השמשות ביקיצותיהן ובהירדמותן?
היניח את סכו"מו ויחדל מלנגוס בי?
האהיה מחדש חדשה עוברי?
יצאנו לטייל במרחבי העיר
השמש, הסרטן ואני."
"גם אם גופך מצולק
גם אם פגום הוא וחסר
אורך בוהק בעוצמת הויתך
מעיד על היותך."
ורדה כותבת על עצב , בכי וכאב, ועל רצונה להרחיקו ממנה.
"חשבתי שיבשו ענני העצב……… בעת ליל
שקרני שמש נוגעת יאירו………….נימי שמחה נשכחים
שקולו של אהוב יפרוט……………ברוך על מיתרי לב
שחיבוק עוטף ימס………………..שדות קרח צורבים
………………………חשבתי……………………………
…………..על הבוקר לבכות זה לא כייף…………….."
לפי ורדה, התקווה היא זו השומרת על המשך קיומנו:
"כשהעלים מאבדים את גוונם הירוק
הבוהק בזוהר השמש-
סתיו.
כשהיום יורד אל הים באש אדומה,
נכנע לאורו המקודם של הירח-
סתיו.
כשהלבן פושט ותופס מקומם
של גווני שער-
סתיו.
אך כל עוד
יש מעט עלים ירוקים,
כל עוד
יש אור דמדומים,
כל עוד
בעיניים צחוק נעורים
יקום ממתין
לאביבים חדשים."
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
