שתי התערוכות החדשות שנפתחו אמש במוזיאון תל אביב משלימות זו את זו כמו יין ויאנג. האחת מרובת מילים, דימויים, תזזיתית ושופעת, והשנייה שקטה, מדיטטיבית, מעוטת פריטים ורבת כוח.
התערוכה "נביא מדיה" פורשת את דמותו של המשורר דוד אבידן. לא רבים יודעים כי מעבר לכתיבת שירים יצר אבידן גם יצירות גרפיות – תקרינים, כך קרא להן, העשויים מקולאז' של שקפים וניירות. כמו כן יצר אבידן סרטים ניסיוניים והרבה להקליט את עצמו וליצור עם מכשיר ההקלטה שהיה צמוד אליו. פער גדול ניכר בין חייו העשירים והססגוניים של אבידן כפי שהם באים לידי ביטוי בתערוכה, ובין מותו בחוסר כל ובבדידות בשנת 1995. אבידן היה אדם סקרן ומבריק, שראה את עצמו כשליח מהעתיד, והתעניין באופן אינטנסיבי בטכנולוגיה וחדשנות. מפגשי הראשון עם אבידן היה בספר "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974). בספר מנהל אבידן שיחות סוראליסטיות עם מחשב, אחד מהניסיונות הראשונים ליצור בינה מלאכותית שנקראה "אלייזה" והייתה מעין פסיכיאטר פרודי. לרגעים נראה היה שאלייזה עוברת את "מבחן טיורינג" – ומצליחה להתחזות לאדם באופן משכנע, ונוגעת ברובד עמוק, ואז היה מגיע משפט תלוש ומזכיר כי עדיין מדובר במכונה, אלגוריתם ממוחשב ולא מאוד מתוחכם. הרצינות בה ניהל את אבידן את השיחות האלה משתקפות בכל גישתו לטכנולוגיה – כמשהו נוכח, אשר משנה את פני המציאות.
האוצר אורי דרומר ביצע עבודת מחקר מקיפה בארכיונו של אבידן, ודלה ממנו רישומים, עבודות קולאז' ושכפול, עבודות מודפסות, סרטים, הקלטות קול, ותיעוד טלוויזיוני ורדיופוני. דווקא שיריו הכתובים של אבידן מקבלים נוכחות מעטה בתערוכה, ובעיקר קולו הוא הנוכח, דרך ההקלטות הרבות והסרטים. אבידן יוצר גם מהמילים מבנים וצורות, מה שמשתקף גם בקטלוג שכתב האוצר המלווה את התערוכה ומביא עושר רב של מידע על אבידן ויצירתו.
אם בתערוכה "רגילה" במוזיאון היצירה הויזואלית היא העיקר, ויוצרה הוא נוכח נפקד, אשר איננו חייבים לדעת עליו דבר כדי לחוות את היצירה שלו, הרי בתערוכה זו אבידן נוכח, והיצירה אותה אנו מנסים לפענח היא אבידן עצמו. כל פרט בתערוכה מביא עוד קצת מהתת-מודע האבידני. זהו מהלך מקביל לאבידן עצמו אשר ניסה במהלך חייו לפרום דרך קולו ומילותיו את הזרות שחש מול ההוויה המקומית, היומיומית, את חוויתו של זה שנפל מכוכב אחר או מזמן אחר.
מול התערוכה העמוסה והגדושה של אבידן, ניצבת כמשלימה התערוכה השקטה והיפה של יעל בורשטיין "טהור וקשה ולבן העולם". בחלל גדול, צבוע אפור בהיר – (צבע הרצפה כצבע הקירות) מוצבים האובייקטים שיצרה בורשטיין ובוראים עולם. הבקשה לחלוץ נעליים בכניסה כדי לא לפגוע ברצפה הצבועה, מעצימה את חווית "המקום" הייחודית.
האובייקטים שיוצרת בורשטיין נדמים פשוטים, בסיסיים – קו ששורטט באוויר ונעמד, מחטים לבנות שוכבות על הרצפה, פסאדת עץ וחור בתוכה, אובייקט לבן שוכב ולצידו גדר. חלקם שטוחים, וחלקם נפחיים, חלקם מופשטים וחלקם שולח זרוע אל המציאות, כמו הדימוי של המדרגות או האיש השרוע על הדשא (ארכאולוג הבוחן את ממצאיו). מאובייקטים אלה יוצרת בורנשטיין מיצב חלל שהוא למעשה אינספור תערוכות – מכל זווית בה עומד הצופה נגלה מראה שונה ונוצר דיאלוג אחר בין האובייקטים. האוצרת דלית מתתיהו לקחה את המחשבה על דיאלוג צעד אחד קדימה, וכתבה עבור האובייקטים מחזה (המופיע בקטלוג). דיאלוג נוסף שנולד – בין האוצרת, היוצרת והיצירה.
שם התערוכה לקוח מתוך שיר של אברהם בן יצחק המתאר מראה של חורף. אברהם בן יצחק היה אהובה של לאה גולדברג, משורר שמיעט לפרסם שירים (רק 12 התפרסמו בחייו). בן יצחק מתאר את החוויה בטבע, ואילו בורשטיין יוצרת את הדימוי השירי ומניחה אותו אף היא לפנינו, בחומר.
ואם כבר הגעתם למוזיאון, אל תחמיצו את עבודת הווידאו של האנס אופ דה בק: החוט. זה סרט בן 15 דק' שבאופן עדין משרטט סיפור אהבה והזדקנות. הייחוד בעבודתו של אופ דה בק הוא השימוש בבובות בגודל אדם, המופעלות על ידי בובנאים לבושי שחורים, והאינטראקציה בינם לבין הבובות מרתקת ויוצרת רובד נוסף בסיפור.
התערוכה היפה של סוגימוטו שעליה כתבתי כאן נסגרת השבוע, מהרו לראות אם לא הספקתם.
כדאי מאוד לראות את עבודות הציור הראליסטי המוצגות במסגרת תערוכת העשור לפרס שיף. ציור ראליסטי שכבודו הועם עם השנים מקבל בתערוכה זו מקום נוכח ועכשווי מאוד. הציורים של ערן רשף גרמו לי להציץ מהצד ולבדוק שהכול מצויר, מציאותי הרבה מעבר לצילום.
דוד אבידן – נביא מדיה
אוצר: אורי דרומר
נעילה: 21.10.19
יעל בורשטיין – טהור וקשה ולבן העולם
אוצרת: דלית מתתיהו
נעילה: 4.10.19
מוזיאון תל אביב, אולם יוסף ורבקה מאירהוף, הבניין המרכזי
