זו חירותי – על הגדולה בחרויות…

בזיכרון המוקדם ביותר שלי, אני שוכבת בערסל שינה בצבע לבן בסוג של מעון / גן ילדים, הנעליים הקטנטנות שלי (נעלי בובה מבריקות) מונחות מתחתיו, ומסביבי ערסלים וילדים נוספים. מטפלת אחת או שתיים עסוקות בפינוי ארוחת הצהרים, שריחה עולה באפי מידי פעם עד היום ומעביר בי מן תחושה מוזרה. זוכרת שלא רציתי לישון, אבל הבנתי שעדיף להרדם.
אין לי זכרונות אחרים מהמקום הזה, רק היום המסוים הזה. שנים מאוחר יותר הבנתי, שזה היה אחד מהימים הספורים שהיתי שם, והיתי בקושי בת שנתיים.

יכולים לחשוב שהסיפור חמוד, עוד זיכרון ילדות סתמי, אך אני אומרת לכם ששם התהוותה אחת האמונות הבסיסיות שמנחות אותי בחיים, הרבה לפני שידעתי לנסח אותה. טוב, לא בדיוק שם, יותר כמה מטרים משם, בביתנו שהיה 3 בניינים מאותו מעון. בקושי בת שנתיים וכבר דיברתי מספיק ברור, כדי להעביר מסר שנקלט בדיוק כפי שרציתי : 'לא רוצה להיות שם', וזהו, יותר לא לקחו אותי לשם.

אני לא זוכרת איך וגם מה עשו הוריי, שניהם צעירים מאוד, שכירים, ש"תקועים" עם ילדה בלי מסגרת או מטפלת באמצע השנה, אבל הם עשו מה שהיו צריכים לעשות ואני רק זוכרת שלא היתי שם, במעון הזה, יותר.
שם, בבית ההוא ביוספטל, בגיל שנתיים, הבנתי מזו חירות.

בתחילת השבוע חגגתי 41, גיל עם כבוד…אם אצמד לסיפור ההגדה אז אפשר לומר שזו היתה השנה בה הגעתי לארץ המובטחת שופעת הדבש והחלב לאחר 40 שנות הליכה (=למידה, גדילה, התנסות) במדבר. האמת שיש בזה משהו, אבל זה פשוט מידי וקיטש מידי, ובעיקר לא מדויק…

זה לא שאין לי שנות מדבר, לכולנו יש. גם לי היו תקופות אטיות, תקועות, יבשות וחונקות יותר…היו… אבל גם בתקופות האלו, החזקתי באמונה בסיסית ועמוקה שאני חופשיה, שאני בחירות מוחלטת לחשוב/ להחליט/ לעשות/ לשנות/ לבחור את הסיטואציה או לכל הפחות את האופן בו אני רואה אותה ומתייחסת אליה.
לומר שבחרתי כל סיטואציה בחיי, זו כמובן הגזמה שלא לומר שקר, אך מעולם לא הרגשתי חסרת אונים או חסרת אפשרות ומסוגלות להתמודד אתה (וזו האמת המדויקת). האמונה העמוקה הזו, שתמיד יש לי אלטרנטיבה אם רק ארצה בה, היא החירות הגדולה ביותר שלי.

אף פעם לא נשארתי היכן שלא רציתי, לא פחדתי לעשות שינויים ולקבל החלטות אמיצות ולא פופולריות, לומר את דעתי ולהמשיך הלאה כשמיציתי ומעולם לא קניתי את הנוצץ המזויף של כלובי הזהב (והיתי בכמה…). בדיוק כמו שלא נשארתי בערסל הלבן במעון ההוא, איפה שהגישו ארוחת צהרים עם ריח מוזר.

אמא ואבא, ספק אם ידעתם אז שאתם מציידים אותי באחד הכוחות החזקים שלי לחיים, אבל תודה על שהענקתם לנו, לארבעתנו, את חירות המחשבה – החירות לחשוב ולבחור את עמדתנו ודרכנו, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
(אגב, חירות המחשבה היא היחידה בין החרויות שלא ניתן לשלול מאתנו ולכן היא החזקה והמשמעותית ביותר. במילים פשוטות, גם 'הכאפות' החזקות ביותר של החיים, לא מספיק חזקות כדי לקבוע עבורנו מה ואיך לחשוב…).

"בסופו של דבר, האדם הוא בעל כח הגדרה עצמית. קיומו אינו קיום סתם, אלא הוא המכריע בכל עת מה יהיה קיומו, מה יהיה גורלו ברגע הקרוב. כיוצא בזה, כל אדם ואדם בן חורין להשתנות בכל שעה" (ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות).

חג חירות שמח

IMG-20190421-WA0000