זוהי שעתם של הסופרים

בחורה עם מחשב נייד

באחד השיעורים האחרונים בסדנת הכתיבה, לפני שנגזרה עלינו הפרידה הכפויה הזו, עסקנו ב"קץ הספרים" שנכתב על ידי אוקטב אוזאן ב-1901, ומתאר מפגש של אינטלקטואלים המנסים לנבא את עתידו של העולם. המספר, אספן ספרים, מתבקש על ידי חבריו לדמיין את גורלם של הספרים המודפסים. כמאה ועשרים שנים אחרי והנה הנבואה בדבר יכולתם של ספרי הנייר לשרוד, לא ממש מתממשת. הכותב סבור שהקורא יעדיף תמיד האזנה על פני קריאה, בעיקר משום שהקריאה מחייבת מאמץ של העיניים, תנוחות בלתי נוחות, שלא לדבר על ההכרח לחתוך את הדפים ולדפדף: "אני מאמין אפוא בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העלייה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס." כמובן שאוזאן לא יכול היה לחזות את הטלפון החכם, ומסכים נוספים בהם נקרא (לאו דווקא נאזין) ספרים דיגיטליים. אבל הוא בהחלט חזה את הנוחיות ואת האנוכיות ואת צמצום מקומם של הספרים בחיינו.

והנה באה השעה שאנו זקוקים להם יותר מתמיד…

זוהי שעתם של הסופרים והמשוררים, אלה שמזמן פינו את מקומם לכוכבי אינסטגרם ריקים, לסלבריטאי ריאליטי משמימים. זו שעתה של הספרות, של המילה הכתובה בעלת המשקל, המשמעות. אנשי המילה חיזרו לקדמת הבמה ותנו לנפשנו מזור, תנו לנו מן הנבואה שלכם, מן האספקלריה הרחבה שלכם, מהחיבור אל מלים עתיקות, אמרו לנו את האמת שלכם, אנחנו נוכל להכיל מלים חכמות, נוקבות, אנחנו זקוקים עכשיו למלים חזקות, לא נזהרות, לא מסתירות, אנחנו חשופים עכשיו ורגישים כמו ילד החש בזיוף. וגם אם תהיו מנודים מן ההיסטוריה, כפי שכתב רולאן בארת (מיתולוגיות,1998) על המיתולוג, שעליו למלא את משימתו עד תומה בלי להניח שיזכה בגמול. כך גם עליכם לפעול, כמי שהאוטופיה לגביכם היא מותרות. ההיסטוריה, מוסיף בארת, "אינה מבטיחה לעולם ניצחון חד וחלק של דבר והיפוכו: היא רק חושפת, תוך כדי עיצובה, דרכי מוצא לא משוערות, סינתזות בלתי צפויות. המיתולוג לשיטתו לא נמצא אפילו בסיטואציה של משה: אין הוא רואה את הארץ המובטחת."

זהו תפקידכם, לכתוב מבלי לראות כעת את הארץ המובטחת…ועוד אומר בארת כי "את התפיסה הסובייקטיבית הזו של ההיסטוריה שבה הנבט רב הכוח של העתיד אינו אלא האפוקליפסה העמוקה ביותר של ההווה, ביטא סן ג'וסט, מדינאי צרפתי מהבולטים והקיצוניים שבמנהיגי המהפכה הצרפתית, ולא במובן הבנלי שיש לבער היטב לפני שבונים, אלא כמבט על זמני על לילה סובייקטיבי של ההיסטוריה, שבו העתיד נעשה מהות, הרס מהותי של העבר."

דוד גרוסמן במאמר ל"הארץ" כתב אתמול: "היא גדולה מאיתנו, המגפה, ובמובן מסוים לא נתפסת. היא חזקה מכל אויב בשר־ודם שפגשנו, וגם מכל גיבור־על שהמצאנו בדמיונות ובסרטים. לפעמים מתגנבת ללב מחשבה מַקפיאת דם, שאולי הפעם, במלחמה נגדה, נפסיד, נפסיד ממש. תבוסה עולמית." אך בה בעת שהוא מעז לנבא את הקץ הוא גם מנבא את המחר, את התקווה: "עבור רבים עשויה המגפה להפוך לאירוע גורלי ומכונן בהמשך חייהם. כאשר היא תדעך, סוף סוף, ובני האדם ייצאו מבתיהם אחרי סגר ממושך, ייתכן שאפשרויות חדשות ומפתיעות יתנסחו."

זוהי שעתכם, משוררנו דווקא בשעה שהפקולטות למדעי הרוח נסגרות, שהכלכלה דחקה את רגליהם של המקצועות ההומניים (כשהומניזם זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל כעת) זו השעה סופרינו הגדולים להשיב את מעמדכם ולהראות שהמילה היא נצחית, היא נשארת גם אחרי הקורונה.

מיתולוגיות