אחת הסטודנטיות שלי, שראתה כנראה שהחוורתי, הגישה לי כוס מים ואפילו הציעה לקחת אותי הביתה, את כל הדרך מחיפה לבת – ים.
במחצית הראשונה של הדרך, התחננתי לפניה שתחכה לי, שתחזיק מעמד, שתילחם, כמו שהיא יודעת לעשות כשצריך. תוך כדי נסיעה התקשרתי לסירוגין לנסים (בעלי), ולאחותה של אמא שלי. ידעתי שהם בדרך אליה, ידעתי גם שהם יגיעו הרבה לפניי, ניסיתי לדלות מהם מידע, להבין מה קורה. באחת מהשיחות, כשהוא אמר לי שלא נותנים לו להיכנס אליה לחדר כי ״מטפלים בה״ השבעתי אותו שלא יסתיר ממני, שיספר לי את האמת ברגע שהוא יידע משהו חדש. בתוך תוכי ידעתי שאם לא מפנים לבית חולים, יש וודאי סיבה, וזו לא סיבה טובה.
אני זוכרת את הדרך לפרטי פרטים. את כביש 2, את המחלפים שעברתי, ואותי מייבבת בבכי ומחפשת בקדחתנות טישו כדי לנגב את הדמעות שלא הפסיקו לזלוג. לרגע לא הפסקתי לדבר אליה, להתחנן, לדרוש.
בכניסה לנתיבי איילון הפסקתי לבכות, ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת הפכתי תקליט. במקום לבקש ממנה להחזיק מעמד, הצעתי לה לשחרר. אמרתי לה שהכל פה יהיה בסדר, שאנחנו נסתדר, שהיא צריכה ללכת לאבא שלי, שהגיע הזמן שלה לנוח. חמש דקות לאחר מכן הטלפון הנייד שלי צלצל. ״זה נגמר״ הוא אמר לי. אבל הוא לא היה צריך להגיד שום דבר, כבר ידעתי.
כשהגעתי אליה הביתה, המון אנשים חיכו לי שם. בחנתי אותם לאט לאט, כאילו שחשוב שאזכור מי היה שם ברגע הזה. אף אחד לא העז להביט בי בעיניים, אם הייתי במקומם, גם אני כנראה הייתי עושה את אותו דבר בדיוק.
כשביקשתי להיכנס אליה, היו כאלה שניסו להניא אותי, אבל מבט מצמית אחד שלי וכולם נסוגו לאחור. פתחתי בשקט את דלת ההזזה של החדר שלה (הדלת שמעולם לא היתה סגורה בפניי), ציפיתי לראות אותה שוכבת במיטה, אבל מה שנגלה לפני היה מחזה אחר לגמרי. היא שכבה על הרצפה, מכוסה כולה בשמיכה שלה. לרגע נאלמתי דום, לשבריר שניה חשבתי להסתובב לאחור ולצאת, אבל אז עשיתי את המעשה הכי טבעי שיכולתי לחשוב עליו, התיישבתי לידה על הרצפה, הסרתי את השמיכה מהפנים שלה ונפרדתי.
אבל הפרידה שלנו היתה חד צדדית כי היא כבר לא היתה שם.
מאותו יום ועד לפני שבועיים, שאלתי את עצמי הרבה מאד פעמים את אותה שאלה: מהי הדרך הטובה ביותר להיפרד? כמו הפרידה של אמא שלי? בלי שום הכנה מראש, בלי אפשרות להגיד מילים אחרונות, לתת חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה…אבל גם בלי כאב או ייסורים שלה ושלנו. או בדרך השניה, אחרי מחלה, כשאת יודעת שעוד מעט היא כבר לא תהיה איתך, אבל יש לך זמן להיפרד, להגיד את מה שיש על הלב, לבקש סליחה, לתת נשיקה אחרונה.
לפני שבועיים זכיתי (כן, אני יודעת שזו לא המילה שמרבית האנשים היו בוחרים בה) לחוות את הדרך השניה, כשאמא של החברה הכי טובה שלי נפטרה. הייתי שם בשעות האחרונות שלה, ראיתי את הילדים שלה, הכלות והנכדים מתקבצים סביבה. נכנסים אחד אחד פנימה, חלקם הביטו לרגע מרחוק ויצאו, חלקם התקרבו, נתנו נשיקה, ואמרו לה מילים אחרונות.
הייתי שם גם כשהגיע השבר הגדול, כשהיא עצמה את עיניה ונשמה נשימה אחרונה. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל קינאתי בהם. לא בזה שהם איבדו אמא, סבתא וחמות. חלילה וחס. אלא בזמן שהוענק להם להיפרד ממנה, בזכות הגדולה להיות לידה וללוות אותה כשהיא עדיין בעולם שלנו אבל עוד רגע כבר תהיה בעולם אחר.
הפעם האחרונה שדיברתי עם אמא שלי היתה בשיחת טלפון שהתנהלה כל בוקר בשעה 8:30 בדיוק, מהיום שהתחתנתי ועזבתי את הבית. עמדתי לסיים את השיחה כשהיא ביקשה ממני ״לדבר עוד קצת״ אבל אז היא התעשתה ואמרה ״טוב, לא חשוב, נדבר בערב״. אבל בערב כבר לא היה עם מי לדבר.
אחד הדברים היפים בכתיבה היא האפשרות להחזיר אנשים לחיים ולתקן את מה שהיה מקולקל, גם אם זה לזמן קצר וגם אם זה רק בדמיון.
בזמן כתיבת הספר, זכיתי להיפגש עם אמא שלי שוב, ניהלתי איתה שיחות, ישבתי איתה בבית קפה, חיבקתי אותה, אבל יותר מהכל, זכיתי לראות שוב את המבט האוהב בעיניים שלה כשהיא הביטה בי. כתיבת הסצנות על האמא בסיפור היו הסצנות שהכי ריגשו אותי בזמן הכתיבה, יכולתי להגיד לה את מה שאמרתי לה אז באותו יום כשהגעתי אליה הביתה אחרי שהיא כבר לא היתה, אבל שלא כמו אז, הפעם היא ענתה לי…
פוסט זה נכתב לזכרן של אסתר (אתי) שירם ז״ל ורחל דרעי ז״ל. תהי נשמתן צרורה בצרור החיים.