על ציפורלה שמעתי רק לפני כשנתיים ונורא כעסתי על עצמי שלא שמעתי עליהם קודם. אין מופע תרבות/אנסמבל/תאטרון יותר מצחיק, מרענן, מקורי וסוחף מהם.
אל תחפשו הגיון במופעים שלהם. רוצים תאטרון מסודר? אל תבואו.
אל תחשבו שבאתם לשבת במקום "מהוגן" או מיושב, או מלא חשיבות עצמית. כאן עוסקים במציאות, בקלילות ובחוסר רשמיות.
מותר לא לסגור את הפלאפונים בתחילת המופע. ואף רצוי לא לסגור. ותודה למפיצים, למצלמים, ולמשתפים באינסטה או בפייס.
זו הרוח הבועטת והרעננה במופע התאטרון המצחיק, מקום של רוח שטות שגרם לי לחייך שעות גם אחרי שהסתיים המופע שלהם. זה אנסמבל שגורם לכל אחד (גם בני 40 צפונה…) להרגיש צעירים!
סטריאוטיפי – כך נראית החברה הישראלית?
בכל אחד מאיתנו מסתתר האדם הזה שלמרות שנשבע לעצמו לא לחשוב בסטריאוטיפים הוא חוטא בכך ובדיוק עושה את הדבר הזה: חושב בתבניות ובדעות קדומות על אנשים. על מגזרים.
כך כשחקני האנסמבל עלו בתור משפחת מתנחלים עם מבטא אמריקאי כבד שרים שיר הזוי לחלוטין בפאתוס מוגזם לא יכולתי אלא לצחוק, לא רק על מה שראיתי שקורה על הבמה, אלא בעיקר על עצמי, שזה היה בדיוק מה שהייתי מצפה שייראה במקרה של המילה הנקראת "מתנחלים".
אגב, את השיר חתמה התערטלות של אחת הדמויות הנשיות שהחלה לבושה בדובון עם אוזניה המתנפנפות מעבר לכובע (צעירה הנראית בת 14..) וסיומה היה ענטוזים/ריקודים סוערים שלה בביקיני בלתי אפשרי .
בסופו של דבר בין כאב בטן מצחוק אחד למשנהו, תתעורר אצלך המחשבה, "אני? חושב בסטריאוטיפים?" כן, כנראה…
או בערב שירי משוררים, התארגנות של קפוצי תחת, (כנראה מצפון תל אביב, לפי מיטב הסטריאוטיפ) מקריאים שירים בנימה עמוסת פאתוס של הודעות וואטסאפ סתמיות מטומטמות לגמרי. הי, אבל זו אומנות! כי זו ת-ל –א-ב-י-ב!!
אין רגע של שקט
בזמן המופע הרגשתי הצפה של גירויים. לא רק מקדמת הבמה, אלא מירכתיה ומצדדיה, כי השחקנים של ציפורלה אחוזי תזזית, והם כל הזמן בתנועה, מפתיעים, מחדשים. הם מתקיפים את הקהל מכל צד… משתפים… מובילים.. סוחפים.
אתם לעולם לא יודעים מה עומד להתרחש. לא צפוי. וכל קטע חדש מצחיק. מצחיק. מצחיק.
אחד משיאי המופע היו גיוס משתתפים מהקהל בניגון/שירה. דומה שחלק גדול מהקהל הוא כזה שבא למופעים באופן קבוע ומכיר את השירים, מעין מועדון של מעריצים שהם קנו להם. אנשים שוודאי באים פעמיים, שלוש ויותר לכל מופע. (סטריאוטיפי, המופע החדש, וודאי ירכוש גרופיז).
התאטרון העממי ביותר במדינה
הצעירה המתוקה שעלתה לבמה בערב בו הייתי (מופע סטריאוטיפי של ערב יום העצמאות) הפכה במהירות לחלק אינטגרלי מהלהקה ולמי שהיה מתבונן מהצד, פתאום היה נדמה שהיא מאז ומתמיד מופיעה איתם.
וזה הקסם של ציפורלה. מה שהרגשתי קשה לתאר במילים. אבל אנסה ואעז לומר שמדובר בהמחזה מקורית של תמצית הישראליות.
שחקני ציפורלה נושמים עממיות, מעבירים תחושות ורגשות שקל מאוד להזדהות איתם, ולצחוק איתם על… עצמנו.
זאת ועוד, העובדה שמדובר באנסמבל שהוא סטארט- אפ חברתי שמכלכל את עצמו (לא מקבלים שקל מהמדינה!) רק מעורר עוד יותר השתאות לאור ההצלחה שלהם. כי זה לגמרי לא מובן מאליו! וזו חוצפה ישראלית. העזה.
היכולת של השחקנים לנוע ולהתמודד עם תפקידים שמצריכים כושר גופני מפותח גם היא בולטת מאוד במופע! ועד כדי הערצה!
והנקודה האחרונה שמאוד בולטת היא הקטע החברתי – הצוות מגובש ביותר ונותני הטון להערכתי לפי תחושתי הן הנשים!
אל תחפשו הגיון בשיגעון אבל בדרך רק תיהנו ותצחקו בלי סוף
אז הנה, הם, על הבמה, במרתון מהיר של מערכונים קצרים המציגים מנכ"ל דביל כלשהו בסוודר כעור שפורש מתפקידו, ומעביר השרביט לעוד מנכ"ל כלומניק לבוש סוודר בנאום פרישה אדיוטי, שמעביר את השרביט לעוד מנהל עם סוודר מעוינים… מנחת הטקס על עקבים בלתי אפשריים מקריאה טקסט פומפוזי, מזמינה את המנכ"ל הבא לבמה… ו… הבנתם כבר שזה לא מתחיל ולא נגמר בצורה הגיונית.
או – אחראית מיזם הדמעות בבית הקברות שעוזרת ללקוח שהגיע לבית הקברות לפתח רגש עצב כדי להזיל דמעה על קבר קרובו שלא באמת אכפת לו ממנו…(הו, כמה שזה הגיוני!)
בכל קטע במופע נמצא את עצמנו ונגיד לעצמנו "וואלה, נכון", כזה קטן בלב.
אם יש משהו שלמדתי מציפורלה הוא שביקורת וחשיבה על סיטואציות בחיינו או בחברה שלנו לא צריכים להיות נוקבים או דרמטיים . מספיק שיהיו מגוחכים ומצחיקים להפליא כדי שיהדהדו במוחנו הרבה זמן אחרי שהמופע הסתיים. ועם המון חן.
====
הוזמנתי למופע ערב יום העצמאות של ציפורלה ואלה רשמיי האמיתיים.
