זה לא פשוט להיות פשוט..

איך זה קורה? זה פשוט קורה. אני קוראת את הכותרות ואת הפוסטים ומקנאה באלה שהפכו את הבלוג ועשו את החלום. כאלהשהחליפו מקצועות , שהתחילו ללמוד…ואני ? למה נשארתי פשוט אני? אז איך זה קרה ואיך למדתי לחיות בשלום ככה…מזמינה אתכם לקרוא וללייק…

בחורה עם מחשב נייד

אני לא יודעת לא בדיוק ולא בערך איך דברים כאלה קורים. קוראת בקנאה (או שלא..) על חברות שלי שהחיים שלהם השתנו, שהחליפו מקצוע, שהפכו את התחביב לעיסוק, שנמצאות במירוץ אחרי הזמן כי …ואני? עושה (או לא) את השגרה…זה טוב? זה רע? זו פשוט אני.
לא יושבת לספר איך פגשתי מנהלים, שיצרתי יש…מכלום. אני יכולה רק לשתף במי ומה שאני . מה שעבר או עובר עליי בלי פרוייקטים, בלי  אירועים, בלי "שי לחייל" , בלי המון המון… רק עם חלקת אלוהים הקטנה. זו שרציתי? זו שקיוויתי? זו שחלמתי? יש ימים ש…כן ויש גם ימים שלא.
אני משתדלת לא להתעמת (עם עצמי כן, לא עושה הנחות) – וזה בדרך כלל לא מצליח (למרות שבתעודה יכול להיות כתוב: בסדר – יש פוטנציאל לא ממומש..) , אין לי בית כמו שאני רואה כאן בתמונות – בתים מסודרים עם אוכל שמצולחת לו גם בטלוויזיה…).
אני לא יודעת לבשל (ממש גרועה בעליל ובמציאות) – הבית שלי הוא קטן ואין לי המון דברים שאני יכולה לשים עליהם כותרת או איזה משפט מפוצץ –  לא יכולה לומר: פגשתי את מנכ"ל החברה ויצאתי לאיזה אירוע שכתבו עליו אחר כך.
אם אוכל להביא לי ספגטי מהמכולת אני אעשה ספגטי בולונז, מבחינתי זה לעשות ממש בישול – לא יודעת לערוך שולחן כזה יפה כמו שמעלים כאן : מודה – מקנאה.  מקנאה באלה שאומרים / כותבים "ככה ערכתי שולחן או ככה נראה שולחן / חג או אירוע שעשיתי…" . אצלי.

אני לא יודעת (זה גם לא אני….) להתלבש ולהיות ייצוגית, לא יודעת או פשוט לא רוצה להשקיע כי בשביל יום רגיל סתם טי-שירט נראה לי נורמלי ורגיל לשים טריקו וג'ינס ונעלי  התעמלות או קרוקס (ייסלח לי אלוהים וגם בודהא) למרות שזה אנטי אופנתי בצורה מבהילה.
זה בסדר גמור בשבילי לראות איזה תוכנית ריאלטי (כן, בטח יש המון שיזדעזו עכשיו..) או סתם רכילות בדיוק כמו שזה בסדר לשמוע חדשות ולדעת פחות או יותר מה קורה. די כייף לי לשבת ליד השולחן עם הרגליים למעלה ולהקליד את מה שאני באמת מרגישה או לפגוש אותי.
ברוב המקרים גם לא ממש אכפת לי (ת'אמת: אכפת לי אבל לא יותר מדי) מה אומרים עליי (כל זמן שאני לא פוגעת חלילה במישהו אחר) אבל זה לא אומר שאני לא מקנאה באופן קשה בכל אלה שכותבים ש"ממש אין לי זמן – אני צריכה להיות…פה ושם..". אני לא צריכה, המודל שלי זה אני בלי להרים איזה פרוייקט אלא פשוט לחשוב שגרתי. מפרגנת לגמרי  לאלה שעושים אבל זה גם אנושי לקנא – תודו בפנים לעצמכם…..זה בסיידר.
הפנמתי כבר שעכשיו (ואולי גם אח"כ) אני לא אשאף  לגדולות ונצורות. אני לא אהייה מי שאמציא את האטום וסביר להניח שגם לא ייכתבו עליי בעתון. אני מניחה שגם לא תקראו עלי בכותרת ויש גם סבירות מסויימת שחלק מהדברים שרציתי אותם כבר לא יהיו לעולם. התפכחתי.
כל יום שעובר הוא לא משעמם לי (בדרך כלל) איכשהו בסוף היום אני שואלת את עצמי איך את כל כך עייפה – הרי לא עשית בעצם כלום. לפחות לא כלום משמעותי.
כן, אני מאד טובה בלהקשיב, לומר, לדעת, לגעת, לחבק ולאהוב (ובטח שכחתי כמה על הדרך…). למדתי תוך כדי הליכה לשים את האגו בצד, להבין שהחיים הרבה יותר פשוטים לי וככה אני אוהבת. בלי דרמות, בלי מלחמות עולם ומעשי גבורה, בלי אקסטרים (למרות שנורא חלמתי לעשות בנג'י או לצנוח..) – החיים לקחו אותי למקום אחר לגמרי … .
כל הזמן לומדת בשקט ולפעמים גם צוחקת ממה  שאחרים כותבים ועושים לפעמים גם נקרע לי הלב.., הבנתי שאני כבר לא אהייה במחלקת "עשיתי / ראיתי…" חוץ מהיום -יום וממה שנקרא שגרה. אני מבינה מכם שזה קטע של הגשמה עצמית ומיצוי, אבל גם פשוט הבנתי שזה בסדר לשאוף לשמים ולגעת "רק" בכוכבים . למדתי לשאוף, למדתי לרצות ולחיות בשלום עם פשרות ולא להרגיש מתוסכלת. הבנתי בלי שיעורים שזה בסדר גם להיות בנאדם פשוט. זוכרים ? פשוט.
ירד לי האסימון שזה לא כל-כך פשוט להיות פשוט. זו לא החלטה ולא הצהרה. זה גם לא איזה סוג של בחירה מוצהרת. למדתי לזרום עם החיים( ואתם כל כך יודעים…), למדתי מכם וגם מאחרים שזה בסדר לעשות שיעורים .לקבל ציון ולפעמים גם לקבל ציון נכשל – לא התהפך העולם – פשוט נחבל…
כן, השגרה יכולה להיות לפעמים כייף , לפעמים יום של הישג ולפעמים סוג של הישג וכמה זה מבורך שאפשר לעשות וי גם בלי פרוייקטים ומירוצים בלי לשבור שיאים. פשוט לקום בבוקר , לשתות קפה וסיגריה…ולראות מה ייקרה או מה אני צריכה ו/או רוצה לעשות.
זה לא אומר שהבטלה היא אבי ואמי, זה לא אומר שאני לא עושה כלום – שלא יישתמע שאני משלימה עם הכל וחייה הכל בשלום. למדתי שזה בסדר לריב עם עצמי ולא תמיד אני עושה את מה שצריך או עושה את זה חרא.
למדתי שמקרר מתקלקל, כבלים מתרחבשים בדיוק כשאני רוצה לראות סדרת מתח. למדתי שמשפחה זה לא תמיד "הכי – הכי" וחברים זה ה – פרוייקט שהוא הכי אני. זה אולי לא ייצוגי, אולי בלי כותרת אבל מי שמגיע אליי יודע שאפשר לפתוח את הדלת (כי בדר"כ) אני לא בנאדם של הזמנות וחלק מהזמן אני אומרת "תעשו קפה לבד"  או אין לי אוכל לכבד – שתדעו מראש…פשוט.
למדתי לשחרר את ה-אגו. למדתי שזה חשוב להיות בסדר עם עצמי ואולי אני אקנא (כי אני בכל זאת סוג של בנאדם), אבל ידעתי תמיד לפרגן. לא יודעת למה – זה מתלבש עליי טוב ונכון. למדתי לשחרר את האגו ולשלוח אותו לשלום. זה עשה אותי משוחררת וקצת יותר טובה לי ולסביבה….
אחד השיעורים הכי גדולים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא שהחיים הם בית ספר שמתחיל ולא ייגמר אף פעמים. ואני אפול ואני אתרומם וזה ייכאב …ולא יהיה לי כח, אני אשבר, אני אתרסק אבל כנראה שגם אחבר את החלקים של הלגו ותמיד תמיד יהיו חלקים שאני אהייה מתוסכלת ואקלל :כוס עמאק, אז איפה לעזאזל החתיכה החסרה….
זה פוסט לגמרי לא מתוכנן הבוקר, לא חיפשתי נושא ולא ניסיתי לארגן ותוך כדי כתיבה הבנתי כמה זה לא פשוט להיות פשוט….למדתי עוד שיעור. בלי להתאמץ אפילו.