התעוררתי היום לבוקר המרגש ביותר בבית הספר בשנה – בוקר התחפושות של פורים. עזרתי לילדים במשך שעתיים עם התחפושות. אמא שלהם מאפרת, אז יש ציפיות גדולות. ודווקא היום היה לי קשה להתעורר, לאפר את הילדים ולהסיע לאימונים. שבועיים של נסיונות חזרה לשיגרה עלו בתוהו. ניסיתי לדחוף כל כך הרבה פגישות ועשייה עם סיום הטיפולים, שנדמה לי כשאני מסתכלת על היומן שלי שכל גבר או אישה שלא מחלימים היו קורסים. ועכשיו אני מנסה לבחון מחדש איך אני מנהלת את הימים שלי, איך אני משאירה לי גם אוויר לנשימה.
השבוע הבנתי שהדברים לא יחזרו להיות כשהיו. גופנית ורגשית עברתי טלטלות קשות. אני זוכרת שכשילדתי בפעם הראשונה, כל כך רציתי לחזור לגוף שלפני ההריון, ומהר מאוד הבנתי שזה לא יקרה. הכל ממשיך הלאה, הכל מתחלף, מצטבר, ממשיך ומתפתח. ופתאום כל הביקורת שהיתה לי על המראה החיצוני שלי לפני המחלה נעלמה. עכשיו בצפייה בתמונות מהעבר הכל נראה כל כך מושלם.
זה לא באמת כמו לסיים צבא או הפקה גדולה כמו חתונת ענק. השיער לא גדל להפתעתי ביום שאחרי. הוא גדל לו בזמנו החופשי, בקצב שלו, בצורת פלומה רכה כשל גוזל. אני מרגישה כלך כך תמימה על זה שחשבתי שעם הטיפול הכימי האחרון, הכל יהיה מאחוריי. ועכשיו הפער מכניס אותי לשוק. מה, לא סיימתי הכל? לא נגמר? אני חמישה שבועות אחרי, וקשה להגיד שהכל נגמר. הייתי כל כך עסוקה בלשרוד משבר אחרי משבר. עכשיו ההתמודדות היא עם הכאבים היומיומיים המונוטונים שלעיתים מתגברים בלי התראה מוקדמת. אני לא מצליחה לקבל את העובדה שדברים לוקחים זמן, אני כל כך רוצה לחזור לעצמי.
אני לא עוצרת. מתנהגת כאילו לא קרה כלום. לא. זה לא נכון. אני מתנהגת כמו אישה שקיבלה כוחות על. המחלה הזאת חידדה לי את הרעב לחיות, את הרצון ליצור, את האהבה לנשום. איך לעזאזל אני מסנכרנת את הרצון לטרוף את העולם ביחד עם הדרישה של הגוף לנוח? הוא מאותת לי ללא הרף שלא נגמר. שיש דרך לעבור. שחוץ מהחלמה מסרטן, אני גם מחלימה מכימו.
אותו חומר שנכנס לי לדם במשך ארבעה וחצי חודשים, שרף לי את הורידים, וגרם לכאבים נוראיים בעצמות, הוא גם זה שהציל את חיי. לפעמים אני לא מבינה איך עם כל הטכנולוגיה הרפואית הקיימת בעולם, ועם הקידמה הישראלית שיש בתחומי הרפואה, דווקא על הסרטן עוד לא התגברנו. עדיין לא מצאו שום פתרון מלבד הכנסת רעל שיהרוג את התאים הסרטניים ויחד איתו יפגע בכל כך הרבה יכולות. בראש שלי אני אותה יסמין גמישה וספורטיבית. זאת שהתחילה לרוץ כמה חודשים לפני גילוי המחלה. אותה אחת שעשתה אימונים בסטודיו סי במשך שלוש שנים. רק מי שעבר טיפולים מהסוג הזה מבין את הקושי של לעבור ממצב למצב. לעבור מעמידה לישיבה, וההפך. להתעורר בבוקר ולצאת מהמיטה. אתגרים פיסיים שמלווים ביומיום למישהי שמעולם לא הבינה אנשים שאמרו שיש להם כאבים כרונים.
ושוב, אני לא נכנעת. עושה ניקוי רעלים, מתחילה פילאטיס בשבוע הבא, בונה את עצמי מחדש. רואה בעיני רוחי את התוצאה הסופית. רק שאין לי סבלנות. גם אני שייכת לדור הקליפים והאינסטנט. צריכה לחשוב על אפליקציה שנותנת בוסט של כוח ואנרגיה. תזכירו לי בפעם הבאה שאשכח (הזיכרון עדיין לא במיטבו).
