זה כבר לא לגילי – אני צריכה להוריד הילוך….

יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי מסיימת את היום כמעט בלי אוויר אחרי שארגנתי לי לעשות יותר מדי מטלות ליום אחד – הגיעה לה ההארה שממש כבר עברתי את גיל עשרים……צריך להוריד הילוך…

בחורה עם מחשב נייד

השעון צלצל לו קצת יותר מאוחר מהרגיל -ממש זה לא נחשב אבל גם לא מסביר את ההתחלה של יום שבסופו כמעט לא נשאר לי אוויר ומחר בצורה מפתיעה – מחכה עוד יום דומה . למה? כי ככה הרגלתי את עצמי – כי לא הכנסתי למילון המילים הפרטי שלי את המילים: רגיעה, שלווה ו…לנשום עמוק.כשאני אסתכל על הדפים והקלסרים שמונחים על המדף כאן – אני מרגישה כאילו הם מביטים אליי חזרה וכמעט מתחננים : טפלי בי היום, סדרי את הניירת, לכי למשרדים שאת צריכה, תצעקי על הפקידים אם זה צורך השעה – העיקר שתעשי. אני נבהלת רק מהעומס , מהמחשבה שצריך כל כך הרבה וישר…מוחקת שלוש משימות. למה ? למה דווקא את אלה ?? כי רשימה כזו מציפה אותי ואלה היו בתחתית הרשימה. יכול להיות שהן חשובות יותר מכל דבר – אבל שיקול הדעת…נכנס למוד של טייס אוטומט שפועל בשעת חירום. מינימום פעולות במהירות האפשרית.
כאן צריכה לבוא שאלת המיליון עבורי: למה? למה זה קורה דווקא לי? למה אני מגיעה לסיטואציות האלה שהניירת שמפוזרת על השולחן יכולה לפרנס עסק קטן או לתרום תרומה נכבדה למדורת ל"ג בעומר הבאה. אני לא שייכת לקבוצת המסודרות האלה, שיודעות לעשות הכל בזמן, בנינוחות, בלי עצבים, ועוד משחילות כוס קפה. אני צריכה לצלצל למתקין המזגנים שיבוא וייקח את המזגן – הוא לא ממש מחמם ונורא מבאס לישון גם לבד וגם בקור במיטה. לפחות את הקור הפיזי צריך לנטרל ואם מזגן חדש לא עושה את זה – יתכבד המוכר וייקח את המתנה הזו חזרה אליו לחנות – כמובן שנתווכח על ההחזר. אני כבר רואה את התסריט.
אני יודעת שאלה ימים קרירים והמזגן הוא צורך השעה אז למה לא דאגתי לסדר את העניינים האלה עוד לפני חודש. אני יודעת למה…כי חשבתי שזה יעבור לבד…שכחתי מזה. כמובן שעל אותה דרך שכחתי לשלם את אחד החשבונות והגיעה המעטפה האדומה הזו – זו  שאני שמה על המקרר כדי שלא  תהייה הפתעה. אני אשלם – היום. – איכשהו אני לא מצליחה להבין למה אני דוחה הכל לדקה התשעים את מה שצריך לעשות. למה ? אני בנאדם מאמין (למרות שהאמונה לא ממש מוכיחה את עצמה בדרך ההתנהלות הזו ). כל פעם מחדש אני מפעילה את כפתור ה"דחיינות" – מתוך אמונה דבילית שזה יסתדר מעצמו.
אני שוכחת או רוצה לשכוח שהדקה התשעים בשבילי היא לא חברת נסיעות אלא מתייחסת לזה כאילו הייתי בחופשה ו..מחר יהיה יום חדש והדברים איכשהו ייעשו. אני אלופה בלכבות שריפות,  אני זו שפגשתי בדרך ולא ממש היה לי זמן כי הייתי צריכה להמשיך במירוץ לסדר את המשימה הבא. יש לי תחושה שאני במשחק הטלוויזיה "המירוץ למיליון" – אני צריכה להזכיר לעצמי שזה כבר ממש לא לגילי הריצות האלה ובסוף היום או סוף המירוץ אני ממש, אבל ממש לא מקבלת מיליון. אני מקבלת מקסימום כאב ראש וצריכה לשים את הרגליים למעלה ולצרוח על מי שבבית "תביאו לי לשתות" – איזה יום מזעזע עבר עליי.
איכשהו יש משימות שאני זקוקה ללחץ ולעומס כדי שיתבצעו טוב, או כדי להיות מפוקסת יותר. לפעמים אני צריכה לקבל את המכה הזו על הראש כדי לדעת שעברתי כבר את הגבול (אני יודעת מגיע לי שיצעקו עליי…). אני יודעת שאני מזיקה לעצמי, אני יודעת שאני לא בסדר – אבל זה לא ממש מקדם את הפתרון. למרות שאומרים שעצם הידיעה היא מחצית הדרך לפתרון. תיאוריה מקסימה ומן הסתם גם נכונה – אבל לא לכולם ובטח שלא כל יום.
אני רוצה להיות מי שקמה בבוקר, לוקחת את הזמן בקצב שלי, לא להיות בעמדת "גונבת" בלחץ עוד 5 דקות במיטה. איכשהו זה לא מסתדר. לא עובד. כבר ניסיתי המון פטנטים: כיוונתי את השעון בצורה כזו שאצטרך לקום יותר מוקדם כדי לאפשר לי לקחת אוויר לפני שממש מתחיל היום, הכנתי לי מוסיקה קלאסית רגועה כדי לשלוף את עצמי מהמיטה בקצב נעים ולהתחיל את היום ברוגע ובשלווה. ניסיתי להתחיל את היום עם איזו מחשבה חיובית – לא עזר….הטלפון צלצל והפקיד האישי מהבנק היה על הקו. ככה אני מתחילה את הבוקר.
אני מאלה שמתחילות את הבוקר ככה. אני יודעת שאני זקוקה לקצב שלי, אני זקוקה לדקות הנוספות האלה במיטה ולא לצורך של פינוק – אני יודעת שאם אני שולפת את עצמי בקצב שמתאים לי – היום יעבור בצורה יותר נכונה. אני יודעת – אבל החיים גדולים עליי……וכנראה גם הביצוע.
אחד הדברים שלימדו אותי החיים הוא כורח הנסיבות. כשהתחלתי להרגיש שאני לא בת  20  אלא קצת הרבה יותר, התחלתי להוריד הילוך לנמוך יותר. נכון, העולם לא התמוטט, לא נראה לי שזו הייתה  ה-כותרת בחדשות, אבל יש לזה מחיר. חלק מהדברים לא נעשים – אבל פתאום אני מגלה שלא הכל כורח החיים. יש נושאים שלמדתי שאפשר לעגל ולא לעשות בדיוק, יש נושאים שאם אני אדלג עליהם – לא ממש תפרוץ מלחמת עולם שלישית.
השבוע אמרה לי חברה טובה (מגיל גן הילדים בערך) – בוא'נה…..כבר עברנו את גיל עשרים. שאלתי אותה: גם את מרגישה ? (הייתי בטוחה שזה פרטי שלי והתביישתי נורא). כן , היא אמרה לי – אני לא יכולה לרוץ מפעילות של וועדת….לארוחת צהריים ושופינג ובערב לצאת עם זוג חברים ולהרגיש רעננה ובשיא הריכוז. בלתי אפשרי. ואת יודעת מה – היא אומרת לי….גם לא בא לי. גיליתי שלפעמים בא לי להשתרע על הספה ולבהות באיזו תוכנית בטלוויזיה או סתם לקרוא ספר או ללכת לישון מוקדם.
אולי זה נשמע כמו מוסד גריאטרי – אבל מה אכפת לי מה אומרים. עברנו את הגיל הזה מותק. תודה לאל אמרתי לעצמי בשקט. זה לא רק אני ככה. לא צריך לנהל את העולם ולהראות כאילו התחלתי עכשיו את היום ולחייך לכולם. לא, אפשר גם באמצע היום להרגיש כמו סמרטוט ולפרוש לשנת צהריים ועדיין להשאר בסדר עם העולם. אם מישהו חושב שזה לא בסדר – לא נורא….אני אחייה עם זה לא רע.