זה הזמן לסלוח !

היא ישבה לימיני אישה עדינה, דקת גזרה, עם עייני תכלת פתוחות לרווחה.
" היינו חברות נפש, קשר עמוק מילדות, החברות בננו הלכה רחוק, גם כשעברתי לגור מעבר לים, המשכנו להתכתב,
שמרנו על הקשר לאורך כל שהותי שם ופעם לא היו הפלאפונים החכמים, פעם היו מכתבים וגלויות ששלחנו אחת לשנייה,
תמיד הרגשתי קרובה אליה גם כשהיינו רחוקות"
"אחרי 20 שנה שבתי לארץ בגפי, נפגשנו ושוחחנו, רצינו להשלים את פער השנים".
"לפתע היא זרקה לי משפט, לא אכנס לפרטים, היא אמרה, רק אומר שהוא ממש כאב, נעלבתי עד עמקי נשמתי.
צאי מהבית שלי זה כל מה שיכולתי לומר לה"
לא עזרו כל התחנונים שלה, שאסלח לה, שהיא לא חשבה, שנפלט לה…
"ככה נפרדו דרכנו, כל שנה בראש השנה היא הייתה מתקשרת לברך אותי
אני רק הקשבתי לה וניתקתי את הטל".
לפני שנה בעלי נפטר היא באה לשבעה וליטפה את ידיי, הרגשתי את הרכות שבה,
המגע שלה הצליח למוסס בי את הכאב ששמרתי שנים.
לפתע הרגשתי שמשהו בי התרכך לא נשאר בי כעס יותר" "לאט לאט מצאתי בלבי סליחה,
מאז שבנו להיפגש, אבל אני חשה את פער הזמן שאבד".
חשתי כי באמת היה לה קשה, היה בה חלק ששמר עליה, היא לא הייתה מוכנה להסתכן בעוד פגיעה כזו.
לבסוף שאלתי אותה תבדקי אם את יכולה רגע להסתכל מלמעלה על כל מה שהיה, מה למדת מכל החוויה הזו?
היא לקחה כמה רגעים, נשמה עמוק, עצמה עיניים, פקחה אותן ואמרה
לי תוך כדי תנועה שהיא פותחת את יד ימין שלה, "אפשר להרפות מרגשות שליליים, לא חייב להחזיק בהם כ"כ הרבה שנים".
"הרי אני סבלתי מכל הרגשות האלה, לי זה לא עשה טוב".
הבחנתי שהיא אוחזת את הבטן שלה.
ואולי הסליחה יש בכוחה בעצם לשחרר אותנו. אמרתי לה.
הסיפור שלה נגע בי, שיתפתי אותה שדווקא אנשים שאנחנו אוהבים עשויים לגעת בלי כוונה בפצעים עמוקים שלנו.
הרבה מהכאב שאנו חשים הוא לא קשור כלל וכלל לאחר.
זה הפצע והכאב שאנו נושאים בתוכנו, כשמישהו קרוב נוגע ומעורר בנו כאב ישן יש לנו כמה אפשרויות להגיב:
להיסגר ולברוח
להדחיק ולשכוח
לכעוס ולשמור טינה
להיפתח ולחוות
לאפשר מקום לכאב
להרפות ולשחרר
לסלוח לעצמנו
לסלוח לזה שפגע בנו
הכאב והרגשות הכואבים צפים ועולים כדרך לשחרר את גוף הכאב שלנו שעמוס בכאב ומבקש תנועה ברגשות ולא לחיות במצב אטום ובלי חיות.
המטרה של כל אותם חלקים פגיעים בתוכנו לשוב אל מהות הלב- אל אהבתנו הבלתי מותנית.
נותרתי מהרהרת בכל הפצעים הכואבים שהשתחררו בי עם השנים במיוחד במערכות יחסים קרובות עם אנשים שאהבתי.
איך לתומם הם אמרו משהו או לא עשו משהו ובחוויה הפנימית שלי חוותי איום, כעס, אשמה וקרבנות.
עם השנים הבנתי את הפוטנציאל הגלום בשחרור הכאב.
זה קרה בהדרגה ככול שלמדתי לאפשר את הכאב, לבכות אותו, לבטא אותו לשחרר אותו הפעלתי את כוחה של אהבתי וסבלנותי להכיל אותי.
למדתי לשתף מתוך פתיחות וחשיפת המקומות הפגיעים שבי, ככה יכולתי
לאפשר לאחר להכיר אותי באמת, לעורר את אהבתו נטולת המסכות והשריונים.
השלב האחרון בתהליך הוא שלב הסליחה לאחר ולעצמי.
אחרי שלמדתי לתת רשות לעצמי לחוות ולהרגיש, למדתי להרפות ולשחרר את הכאב,
אין צורך להמשיך להחזיק בו, אפשר ורצוי ללמד את הגוף ואת המערכת הביולוגית לחוות עונג ונעימות,
להתענג על רגעים מענגים לאפשר אותם, לתת להם מקום של כבוד ולהטמיע אותם בגופינו.
הסליחה אז מגיעה באופן טבעי, רגשות הכאב הופכים לאהבה, ההבנה הולכת ומעמיקה ככול שליבנו נפתח כלפי עצמנו,
האהבה זורמת מאתנו החוצה, אנו מצליחים לראות את האחר, להבין ולקבל את פגיעותו ואת המקומות מהם הגיב.
אנו לומדים לקבל את פגיעותינו ובתוכם החולשות שהתכחשנו אליהם.
אנו לומדים לסלוח לעצמנו שאולי לא הגנו על עצמנו כמו שציפינו מאחרים לעשות עבורנו.
בכל פעם שעולה בי כאב – קטן כגדול אני מרגישה אותו,
מאפשרת לי את הזמן לחוות ולעבד אותו ובסוף אני בוחרת לבקש סליחה מעצמי על מה שבי יצר את הכאב הזה.
באמירה הזו אני לוקחת אחריות ומסכימה להרפות מהכאב ולשחרר אותו.
ולסיום אני מוסיפה אני אוהבת אותי על כל מה ומי שאני.
תודה לעצמי על הסבלנות ואהבה הבלתי מותנית כלפי עצמי.
תודה שקראתם מקווה שקיבלתם משהו מהסיפור.