"זה בכי וזה בכי וזה בכי " :
הסיפור על השבר , הגעגועים וההשלמה
הדודה פורטוני , שהייתה אחת הנשים היפות בנאבל היה לה לב ענק שהיה מחובר בסלילים שקופים
והדוקים למי שאהבה נפשה ולמקומות שאף אחד מאיתנו לא ביקר בהם אבל ידע שהם שם.
כולם עלו לארץ רק האח גסטון נשאר שם, כיוון שהאישה שלו סירבה להינתק מהשורשים שקשרו אותה לביתה.
הדודה פורטוני , שהיה לה חיוך גדול אבל תמיד עם ערפל של געגועים בעיניים לאח שנישמט ממנה ככה ביום אחד ,תארה לנו בפרוטרוט איך יראו החגיגות ואיך יריחו המאכלים ואיך יתערבבו הצלילים ביום בו ישוב הדוד גסטון מהגלות שכפה על עצמו (או איך שאמרו הנשים השמנות בלחישה : "כפתה עליו ")
זו הייתה השנה הזו "שהודיעו בחדשות" שהדוד עומד להגיע לארץ לביקור אני זוכרת את זה היטב כי כולם היו כל כך נסערים מהמפגש המחודש אחרי עשר שנים של בדידות הלב , שנהרו בהמולה על האוטובוס חזרה אוחזים בדוד מכל קצותיו , וכמעט שדרסו את אנשי הביטחון ביציאה לדרכם בחזרה לארוחת המלכים שחיכתה בעיר הסמוכה , ולא שמו לב ששכחו ילדה אחת עם שתי קוקיות בשדה התעופה. זאת הייתי אני כמובן.
התקהלות המונית והיסטרית בשדה התעופה ,סביב שער השבים הייתה דבר שבשגרה אבל את מה שקרה שם באותו ערב תייגו ורשמו כתופעה יוצאת דופן בדוח הרשמי של תיאור אוירה הביטחונית בשדה.
באותו רגע שהדוד הפציע דרך השער כולו מחייך בחיוך ענק שהיה העתק אחד לאחד של כל החיוכים כולם –של הדודה מדלן והדודה פורטונה והדודה מחה והדוד שלמה והדודה נינט ואמא איבון , פרצה המולה גדולה צונאמי רגשי שלא ניראה כמוהו מאז החזרת השבויים במבצע יהונתן.
ואז החלה הדודה פרטוני לזעוק זעקות שבר . בכי עצום וגואה על כל השנים שנטרפה נפשה מגעגועים לאחיה , שחשה כמי שנטשה מאחור בדרך לארץ ההבטחה. עד כאן, מקובל.
לעומת זאת , איבון האחות שהייתה קשורה לדודה פרטוני באותם סלילים שקופים והדוקים עד יום מותה , החלה צוחקת בצחוק מתגלגל שלא פסק ולא פסק ולא פ סק גם אחרי שלושה סבבים של חיבוקים ונשיקות וזעקות שבר הגעגועים.
זו בוכה וזועקת וזו מתגלגלת מצחוק . שתי אחיות . שני מצבי צבירה זהים רק ביטויים שונה.
אחרי שנים רבות, אחרי שהדוד גסטון כבר עלה לארץ וחלה בסרטן ומת וישבנו במרכז הסלון ב 11 בלילה סביב גופת המת כשעה לפני הקבורה בחשכת המוות של בית הקברות , סיפרה לי אמא את הסיפור , שזכרה לפרטי פרטים , חוץ מהעובדה ששכחו אתי בשדה התעופה, שיום אחד יצא לה לדבר עם הפסיכולוג הנודע "מה שמו"
ושאלה אותו "דוקטור תגיד לי, איך זה שזאתי ככה בוכה בכי היסטרי ה ואני ככה מתגלגלת מצחוק..איך זה? תסביר לי…"
והוא נאנח וחייך והשיב… "איבון, הרי זה ברור כשמש , זה בכי וזה בכי….את גם כן בכית..רק בדרך שלך..
זה בכי וזה בכי..
וככה התנגנו לי המילים בראש בלילה האפל ההוא בו ניקברה דודה פרטוני בצפת והשאירה לנו את כל מאגרי האהבה והגעגועים וסלילים שקופים ופרומים שנחו בשולי קיברה
זה בכי וזה בכי זה בכי וזה בכי וזה…
