לא. בעיקרון אין לי בעיית דימוי גוף כלשהי (על אף שחמשת הקילוגרמים העודפים פשוט מסרבים לרדת), אני לא סופרת קלוריות, אני אוכלת כמעט הכול מהכול. אם היו אומרים לבטטת הכורסה שהייתי עד לפני שלוש שנים בדיוק שאתעמל בעקביות פעמיים שלוש בשבוע, אוהב את זה ואתמיד, הייתי צוחקת צחוק גדול מאוד. אז עוד ישבתי שעות מול המחשב בעבודה ובבית ובסופי השבוע אהבתי לרבוץ על הספה הנוחה מול סרט כלשהו ולזלול פופקורן.
הכול התחיל לפני שלוש שנים וקצת. אני, קטנת מימדים שכמוני (1.53 ליתר דיוק) מטיילת באופוריה שלושה שבועות וחצי בארצות הברית ולא שמה לב שמרוב הפיצות, ארוחות הבוקר האמריקאיות עתירות הכולסטרול והשומן, המאפים, גבינות הצ'דר במקרוני ובסנדביצ'ים, חזרתי לארץ במשקל עודף מעט ובעיקר בתחושה של חוסר נוחות וכבדות. "זהו!" – אני מגייסת את הנחישות שלי ואומרת לסובבים אותי ובעיקר לעצמי: "אני אתחיל לעשות הליכות, אחפש חוגים מתאימים. זהו, נגמרו החגיגות".
וכאילו היקום מריע למעשים ולא למחשבות, יומיים לאחר מכן אני חוזרת מהליכה ומגלה בתיבת הדואר שלי פלייר לסטודיו חדש שנפתח בקרית ביאליק לפילאטיס, זומבה, עיצוב וחיטוב ועוד חוגים מעניינים – סטודיו אולגה סטרלינג. אני מתקשרת לברר מערכת המדויקת, עלויות ופרטים נוספים וכבר ביום למחרת מתייצבת לשיעור פילאטיס ראשון שרק מדגים עד כמה הייתי מנוונת.
השרירים הכואבים אותתו אז למוח שלי לא לחזור לאותו 'מתקן עינויים' בדמוי כפיפות בטן, פלאנק ושכיבות שמיכה ועוד. המוח בתגובה כנראה יודע עד כמה הגוף שלי הזדקק לזה והחזיר אותי לאותו הסטודיו יומיים לאחר מכן. לאט לאט הגוף התרגל; הוא נמתח, התקפל, התיישר, עמד בפוזיציות שלא הכיר ובעיקר ביקש עוד. ואני? בטטת הכורסא שהייתי מתעמלת היום 3-4 פעמים בשבוע: הליכה ספורטיבית, פילאטיס, יוגה ובתקופה האחרונה, גם רכיבה. האופניים החדשות שלי הן היחידות שגורמות לי לקום מוקדם בשבת בבוקר, לצאת אל היום שרק הקיץ וליהנות מרכיבה.
בעוד חודש אסע למחלקת מומי הלב המולדים בבית החולים "בלינסון" לבדיקת המעקב השנתית שלי ואעבור מבחן מאמץ. שלושה שבועות לאחר בדיקת המאמץ האחרונה, לפני שבע וחצי שנים, מצאתי את עצמי בחדר ניתוח עם היצרות של 80% באבי העורקים. מה תהא התוצאה הפעם? מבטיחה לעדכן.