חג סוכות אהוב עלי במיוחד מאז ימי ילדותי, והוא קשור בזיכרון על סבא שלי:
סבא שלי שקראו לו "זיידע", דיבר רק אידיש ואנגלית.
כשהייתי קטנה לא היתה לי שפה לדבר איתו. אבל ילדים לא צריכים תמיד שפה בשביל להבין.
כשסימן בידו האחת לעבר הדלת עם קומץ מסמרים אחוזים בפיו, ופטיש כבד בידו השנייה,
זה היה האות:
"הוא הולך לבנות סוכה! "
בבת אחת כל הפנטזיות של ילדה שחולמת על "מחבוא", על "בית קטן" בשביל הבובות שלה,
קרמו עור וגידים, קמו לתחיה וחוללו לנגד עיני.
תוך שעות ספורות היתה לנו סוכה לתפארת, עשוייה קרשים ומסמרים, בד פרחוני של סבתא וענפים של עץ הדקל שהתנוסס בחצר הבית.
בית קטן בערבה..
לא היתה גאה ומאושרת ממני בעולם כשישבתי מתחת לסוכה והבטתי למעלה מבעד לסכך שלה. הסוכה שלנו היתה הכי יפה בעולם.
הרגשתי בה לגמרי מוגנת ובטוחה. עד ש… ירד החושך. אז ממש שמחתי לחזור לתוך הבית.
(זיידע היה יוצא ללון בסוכה. "איך הוא לא מפחד" חשבתי לעצמי כשסבתא כיסתה אותי הייטב ואיחלה לי לילה טוב.)
כיום, החוויה הפנימית שלי בישיבה בסוכה היא תחושה של "מקדש מעט", מקום שהוא בטבע ויחד עם זאת מרגיש בפנים.
הרגשה של בית בתוך החוץ, של אינטימיות ושל הגנה למרות הארעיות. תחושה של גבול דק ביני לבין העולם, חציצה שעוטפת אותי בין "כנפי שכינה"-כנפות הסוכה,
של קירבה לאלוהות שנמצאת עם ריח הטל וניצנוץ הכוכבים, תחושת מסתורין,התרגשות ושמחה.
המלך שהיה בשדה נכנס עכשיו לסוכה..
ישיבה בסוכה שהיא "בית ארעי" עלולה לעורר דאגה ואולי אפילו פחד. זה לא מרגיש מקום בטוח, ובכל זאת, בצורה כמעט פרדוקסלית,
כשנמצאים במקום הכי לא בטוח הזה, דווקא שם אפשר להרגיש את הקירבה להוויה. את החיבור לרוח הגדולה.
שמעתי דימוי יפה לסוכה שאני מבקשת לחלוק איתכם:
מה חווה ילד קטן כשהוריו עוזבים את הבית (גם אם הוא נשאר עם בייביסיטר)? פחד, שאולי הם לא יחזרו.
ואז, הוא נאחז באובייקט כלשהו, שמזכיר אותם. (אולי לנעול את הנעליים של אבא, אולי להסניף את ארון הבגדים של אמא ולהיאחז בבגד שלה, וכד').
ההאיחזות באובייקט עוזרת לשמר את ההרגשה של נוכחותם למרות היעדרם.
וכך גם הסוכה.
היא סוג של אובייקט שמזכיר לנו שלמרות ש"אבא" (הקב"ה) או "אמא"(השכינה) עזבו (אנחנו לא רואים אותם) הם בכל זאת כאן. איתנו. במהות הדברים שמעבר ללבושים.
מברכת אתכם שתזכו לחוות שמחה גדולה,
גם את שמחת ההיזכרות במהות שאתם, שנמצאת מתחת לכל ה"לבושים" והדברים ה"קבועים" בחייכם.