ושוב אישפוז

Scattered

 

 

 

אפשר היה לחשוב שבפעם השלישית יפול האסימון

או במילים שלה "מה הטעם לאשפז שוב,  כשברור ששני האישפוזים הקודמים,  לא רק שלא הועילו אלא דירדרו ולימדו דברים חדשים"

וקשה לי להתמודד עם האמיתות האלו.  אחרי האישפוז הראשון, שבכלל היה הסתכלות בבי"ח פסיכיאטרי בגלל החתכים היא פיתחה הפרעות אכילה,  אחרי השני היא התחילה לעשן, לשתות, להתנסות בכל מיני דברים…..החכמה שלה היא גם המכשול הכי גדול שלה כרגע, והנחישות הזאת,  שהיום מחזיקה ושומרת על המחלה כל כך קרוב, היא מה שתרים אותה למעלה.

אני מקווה  

אנחנו מגיעות לאישפוז הזה בוגרות יותר,  מצולקות יותר, מותשות יותר אבל גם למודות נסיון. 

ועדיין היה אפשר לחשוב שאני לא ארגיש עצבות כל כך גדולה כל פעם, שאני עוברת ליד החדר שלה והוא ריק.  כל כך ריק.

אני מנסה לשחרר אותי ממנה,  לנתק את הקשר הזה, שכנראה כל כך בעייתי היא אני ואני היא. מה שאני אומרת היא אומרת, מה שהיא תחשוב אני כבר חשבתי קודם. אנחנו יודעות לצפות כל תנועה ותו אחת של השניה הרבה לפני שזה קורה.  היא אהבת חיי,  החברה הכי קרובה וטובה שלי.  כנראה שזה לא נכון לה.

אני מנסה להיות עסוקה,  למצוא חיים אחרים.  חיים שהם לא שלי.  לעבוד,  ללמוד,  לג'נגל בין הבית עם האחים שלה הקטנים והכלבה לבין עבודה חדשה ולימודים.  זה הרבה יותר מידי בשבילי,  גם דבר אחד היה יכול להיות מעל ומעבר עבורי.  לא מבינה איך כולן עושות את זה כלאחר יד. אני רוצה להישאר קטנה.

החיים האלה מפחידים אותי ואם זה כל כך מפחיד אותי לחיות מה יש לי לצפות ממנה?

ובכל זאת אני אחרת.  לא מוותרת,  אין לי אופציה כזאת,  אין מי שיכול באמת לעשות את כל זה עבורי,  במקומי,  אין מי שירצה עבורי את החיים האלה כמו שאני רוצה את חייה עבורה.

אני לבד.

ושוב הלבד הזה.

אני מוקפת באנשים.  אהובה עד מאוד, ועדיין לבד. עם הגוש הזה בחזה, שעולה ונתקע ומחזיק חזק שלא לצאת.

לבד מתרוצצת מרופא לרופא דיאטנית,  פסיכולוגית, פסיכיאטר מטיפול לטיפול וכולם מסבירים לי, נוזפים, מוכיחים כמה חשוב שיתוף פעולה זוגי, וכמה משמעותי שלא אבוא לבד וכמה חשוב לעשות הכל בתיאום וביחד וכזוג.

ואני לבד.

שומעת,  מהנהנת, מבינה.

לבד.

רצה לבקר,  מכילה וחוטפת את כל הקשיים שלה שהיא מטיחה בי ללא רחמים. אני יכולה לספוג את זה, את העליה במשקל, את התפריט שהיא מחוייבת לאכול, את המקום בו היא נמצאת "תוציאי אותי מכאן, לא טוב לי פה, את פשוט לא רוצה אותי בבית איתך, בגלל זה את כולאת אותי כאן, אני רק מתדרדרת פה" זה שלב הכעס, אני מכירה אותו כבר, המחלה מדברת, פוחדת שינצחו אותה, והלב שלי נקרע, נפער בו חור.

ורק הגוש הזה בחזה עולה ונתקע ומחזיק שלא לצאת.

אני מבינה, מתעקשת, שכרגע זה המקום הנכון עבורה. לא מוותרת "רק בהמלצת הצוות אשחרר אותך" אני משננת כמו מנטרה עבורה או עבורי איני יודעת.

לבד.

אני לא באה לבקר הרבה, גם לא מתקשרת יותר מידי, ככה החלטנו. קצת להתנתק. זה נכון יותר עבורה, עבורי איני יודעת.

כבר הרבה זמן לא חשבתי עבורי.

אז אני עושה את עצמי עסוקה.

כל כך עסוקה שלא ארגיש שאני

לבד.

 

Thank you So much http://www.sarahannlorethphotography.com/ for this hart breaking and beautiful picture

 

[youtube j0f5ZG9LG6k nolink]