בטי כבר מזמן לא "בטי". את זה כבר הבנתי במשבר גיל ה 40 שלי.
אבל אז, עוד היו לי כוחות בשבילי ובן זוגי, להתאמץ יותר, לחדש, למצוא אתגרים חדשים, לדאוג לעסק – כן אז היה עסק גדול, מרוויח, חובק עולם, חדשני, מאתגר ומספק.
בטי הזאת הייתה עסוקה במרדף היומיומי אחרי הדקה, השקל – או יותר נכון הדולר, בילדים הקטנים, בטיפוח הבית, בעסק, בעסק ועוד קצת בעסק. בן זוגה לחיים ולעסק עשה את אותו הדבר. בעצם קצת פחות. הרבה פחות.
מי בכלל זכר שלבטי היו חיי זוהר, מסיבות וחברים, יופי וגם הרבה קימורים…לא היה מי שיזכיר לי ואני שכחתי. כשהייתי צעירה "קרעתי את העולם" ועשיתי חיים משוגעים. לא היה בי פחד! הייתי יפה ומושכת! היום יש לי תיק צ'ימידאן מפוצץ בשלל מיני חרדות אותו אני סוחבת איתי לכל מקום- תזכורת מתמדת לשינוי החד שחל בי.
מידי פעם כשהייתי מסתכלת על עצמי במראה הייתה חולפת בי המחשבה: איך לעזאזל הגעתי לכאן? אבל, בשניות הייתי מגרשת את המחשבה וחוזרת לחיים שניהלתי: בית, עבודה, בית. לא מדברים על זה או על זה או על…לא בוכים..אסור…במשך שנים נהייתי אלופה בלטאטא. לטאטא הכל מתחת לשטיח או החוצה. שחס וחלילה לא "לעשות גלים". להיות טובה, ממושמעת. ילדה מבית טוב. ידעתי שהאיש שאיתו אני חולקת את חיי לא מתאים לי יותר. היום בדיעבד אני לא בטוחה שהתאמנו ממש אי פעם. אבל, האומץ להודות בזה הגיע עשור מאוחר יותר.
משבר גיל ה 50 הגיע באיחור קל. זמן להסתכלות פנימה, עריכת ספירת מלאי ושאלת "פנינו לאן". התקפות הדיכאון והפחד מהעתיד לא איחרו לבוא, החרטה העמוקה על השנים שהלכו לבלי שוב, ההכרה הברורה שאי אפשר להמשיך לחיות ככה, וההבנה המליאה שהכל חייב להשתנות, שאין יותר מידי זמן, שזה חייב להיות עכשיו. עבדתי מהבית, ואיך שבן זוגי והילדים היו יוצאים בבוקר לעיסוקם, במקום לעבוד הייתי מסתובבת בבית כמו אחוזת עמוק, בפניקה ובבכי, בקושי נושמת, כואבת והיסטרית. עשיתי חשבון נפש נוקב עם עצמי והבנתי שיש בי כל כך הרבה כעס, אכזבה והתפכחות. ההחלטה התקבלה.
וכך היה, טלטלתי וקרעתי את משפחתי. היה קשה. מאוד.
עברו חמישה חודשים מאז שעברתי לדירה שכורה, מקסימה וטוב לי. אבק הסערה שקע ונראה שהילדים ואני, מי יותר מי פחות , מצאנו את השקט. עכשיו אני מרגישה מוכנה להתחיל להתרכז סופסוף בי. לשאול את עצמי מי אני היום בנקודת הזמן הזאת ומה אני מאחלת לעצמי. הבטחתי לעצמי להיות אמיצה ולהיות פתוחה להכיר חברים וחברות חדשים, לחדש קשרים ישנים ולטפח את הקשרים החברתיים שלי כדי שבאמת יהיה לי טוב וכפי שאמרה סקרלט בסוף הסרט חלף עם הרוח:
