שעה וחצי רכבתי בפארק עם עוד מאות רוכבים, הולכי רגל, שכנים, ובעצם כמעט כל הדר יוסף נרתמה למשימה.
המשימה היתה לחפש את הילד על הספקטרום, שלאחר אימון סוף העונה של הקבוצה, פתח בריצה ונעלם.
החיפוש התחיל בקבוצות הוואטסאפ ובפייסבוק.
שעה וחצי בהם ניסיתי להיות בפוקוס, בחיפוש ובהרגשה נוראה להבין מה עובר על הוריו.
צעקתי את שמו ברחובות. יחד עם עוד מאות אחרים, בגנים הציבוריים וברחבי הפארק חיפשנו.
אופנוענים האירו עם פנסים את המקומות החשוכים.
לבסוף, אחרי שעה וחצי, התקרבתי לכיוון המשטרה, כשמאות אנשים מסביבה.
לא עברו דקותיים והשוטר הודיע ברמקול שהילד נמצא.
דמעות חנקו אותי. פידלתי לכיוון הבית, הבטריה של האופניים נגמרה.
פידלתי ובכיתי.
נזכרתי איך בדיוק לפני 5 שנים בברצלונה איבדתי אני את הבן שלי. הוא היה אז בן 14, בלי טלפון ובלי כסף עליו.
אמרתי לו אז, תחכה רגע כאן. דקה אחרי חזרתי, אולי חצי דקה, והוא נעלם.
התחושות האלה מציפות אותי עכשיו והכל קופץ בראש.
היתי ממש חסרת אונים. חיפשנו אותו בתי ואני.
צעקנו את שמו מאות פעמים אולי הוא ישמע.
דבר אחד אמרתי לה " שיר תעמדי כאן אולי הוא יחזור לאותו מקום שממנו יצא".
אחרי עשרים וחמש דקות, בעודי צועקת ובוכה ומחפשת בכל האזור, השתטחתי על המדרכה.
לא הבנתי איפה כל הישראלים? ראיתי סרטי זוועה בראש, נגמרתי. הזמן שעבר נראה כמו נצח.
חזרתי לבתי ולאותה נקודה אחרונה שראיתי אותו.
ומרחוק מאחת היציאות,יצא בני ממרכז החנויות הקטן בוכה, רועד ובהלם מוחלט.
"חשבתי שנכנסת לכאן", הוא אמר…
ועכשיו כל שנותר זה לבכות והפעם מאושר.
לשחרר טראומה שהודחקה חזק.
פשוט הכל עלה.
שבוע נפלא.
פייסבוק:hila liebesman
