ונצואלה: עצמה, כעס, יופי

ביצירתו החדשה "ונצואלה" חוקר נהרין את נושא הזוגיות, ומאתגר את הזוגיות שלו עם הצופים. עבודה אנרגטית שמותירה שאלות לגבי יחסי יוצר-קהל

הפסקה ארוכה הייתה מאז "עבודה אחרונה" של נהרין והקהל ממלא את האולם עד אפס מקום, מחכה בקוצר רוח ליצירתו האחרונה של נהרין. שלט גדול "לא לצלם" מקדם את פנינו, שלא נחשוב אפילו על לחטוף דימוי מהמופע.

המסך עולה, והרקדנים מקדמים את פנינו על הבמה בתנועת נענוע אטית. הנשים בשמלות שחורות קטנות והגברים בגדי מועדונים שחורים. לצלילי מזמור כנסייתי הם זזים באטיות מצד לצד, תנועה שהופכת עד מהרה לריקוד אנרגטי וכוחני. זוגות זוגות מחוללים הרקדנים המצוינים בריקוד מועדון שהופך למאבק שליטה וכוחניות. קטע יפיפה במופע הוא כאשר הרקדנים מדלגים מצד לצד, בתחילה קדימה ואז בדילוגים לאחור, בתנועה מהפנטת.

במערכה הבאה, הגברים הולכים מאחורי הנשים ככלבים ברצועה. ואז הנשים רוכבות על גבן של הגברים, המתנהלים לאטם כסוס מאולף ושבע ימים. הקצב אטי יותר אבל כוח ההבעה נשמר בתנועה המדויקת ובהתפרצויות של כוח.

במערכה השלישית – שיר ראפ אלים של נוטוריוס ביג שמבוצע בידי שני רקדנים שאליהם מצטרפת שלישית לבית השלישי. הביצוע חזק ואנרגטי, למרות שלצופה הישראלי שאינו חי את הסלנג האמריקאי ואת שפת הראפ קשה לעקוב אחרי המילים.

ראפ ב"ונצואלה". צילום: אסקף
ראפ ב"ונצואלה". צילום: אסקף

בסצנה הבאה – שורת רקדנים עוברת עם בדים לבנים, שהופכים לצעיפים, לשוטים בדינמיות הריקוד, ולבסוף הופכים לתכריכים, לרקדן שנעטף בהם ואז קם לתחייה.

ואז נופל חושך באולם, מעין סוף. ויש חזרה לתמונה הראשונה, רק לקצב של מוזיקה אחרת, אנרגטי וקצבי. כל החלק הראשון חוזר על עצמו, כאשר רקדנים שונים כעת מבצעים כל תפקיד. החלק השני מלווה בפס קול שנראה תואם יותר לאלימות והכוח של ההופעה. גם התאורה שונה, בעיקר עמומה יותר ונותנת נופך אחר. קטע הדילוגים היפה מההתחלה פתאום נראה כאילו הוא מתבצע בהילוך מואט, כאשר תנועות הידיים צורבות את העין בפס מתמשך. הבדים הופכים לצבעוניים, דגלים של מדינה לא קיימת באדום וירוק, האם מדובר בוונצואלה, או אולי ברמז לדגל הפלסטינאי? האם הסיפור הוא על כוח ואלימות שם הרחק או פה קרוב?

ונצואלה מאת אוהד נהרין. צילום : אסקף
ונצואלה מאת אוהד נהרין. צילום : אסקף

לראות שוב הופעה שלמה זו חוויה מלמדת, המעוררת תשומת לב לפרטים.

האם זה עובד? זו שאלה שכל אחד יענה עליה אחרת. עבורי ועבור מבקרים אחרים היה מסקרן אך גם  מייגע לרגעים לראות שוב את המחול, ולדעת כבר למה לצפות בכל שלב. אחרים מצאו שלראות את המחול בביצוע שונה ולמוזיקה שונה נותן זווית ראייה חדשה. ההופעה, למרות שאינה הטובה ביותר של בת שבע שראיתי, עדיין מהטובות שניתן לראות כיום.

ונצואלה מאת אוהד נהרין

בביצוע רקדני להקת מחול בת-שבע, עונת 2016-17:

ברט איסטרלינג, בילי בארי, יעל בן-עזר, זינה (נטליה) זינצ'נקו, מתן כהן, רני לבצלטר, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, אמליה סמית', בובי ג'ין סמית', אורי משה עופרי, ניצן רסלר, צ'אן וונג קים, שין-יי שיאנג, מעיין שיינפלד, קייל  שוריך, אור מאיר שרייבר.

80 דקות

"ונצואלה" באתר להקת בת שבע

ענבל כהן חמו
צלמת, יוצרת, מאמנת אישית וגם פעילה חברתית לפעמים. אשתף אתכם באירועי תרבות מעניינים שאפגוש - אפשרות להציץ לחוויות חדשות.