היה שבוע מבלבל נורא. המון ידיעות חדשותיות שטלטלו אותי והתגובות והרשת הגועשת סביבן גם בישראל וגם בעולם וטראמפ אחד שמפיל פצצות הזויות. לא מספיק סובלים הטרנסג׳נדרים? ובנוסף, הם רוצים לסכן את עצמם כדי להגן על אחרים. אז למה אי אפשר להתאמץ ולעשות להם את החיים יותר קלים? ומה עכשיו מהומות ״מלחמה״ בהר הבית? וסכסוך עם הירדנים? ואמיר פרישר גוטמן…. איזה חודש ארור.
יש לי כל כך הרבה דברים בראש, הרבה מחשבות, רגשות, רעיונות לכתיבה ושום דבר לא זז. האם שוב נבנה לו מחסום הכתיבה? כמו עטיפת ריקבון אפרפרה על הלימון בקערה על השיש, הוא נבנה לו בשקט עד שאת שמה לב. עוד לא ממש בניתי ״כתיבה״ והנה שוב תחושה של חסם. אולי צריך פשוט לכתוב עליו על החסם עצמו כדי שיהיה המשך ב״כתיבה״? או פשוט לזרוק, כמו את הלימון?
איזה מין בלוג אני כותבת?
רציתי להיות מעודכנת, לקרוא בלוגים של אחרות, לקרוא חדשות וכל הקריאה הזו רק בלבלה אותי עוד יותר. על מה אני רוצה לכתוב? והן כותבות כל כך טוב ושונה ממני ותחושה קשה מזדחלת, פייס איט אין לך מה להציע.
אולי אני כותבת פרטי מדי? ברור. אולי אינטימי אפילו? כן כן, אף אחד לא חושף את עצמו ככה. אולי אין עם מה להזדהות איתי? נכון, רק כמה חברות רחמניות ילטפו. בשביל מה אני צריכה להוציא את זה החוצה? למה לא לכתוב ביומן, לעצמי, למגירה? אין לי תשובה.
יש את הכתיבה שמביאה לך חדשות. דברים ששמעת בחדשות מקבלים זווית חדשה, תוספות מידע, הקשר שונה.
יש את הכתיבה מלאת הטיפים, שלפעמים זה ממש פותח את הראש ועוזר.
יש את הכתיבה המקטרת בחינניות על הילדים או סוגדת להם. וזה תמיד תמיד כובש. אותי לפחות.
יש את הכתיבה המעדכנת בכל מיני אתגרי גיל.
יש את הכתיבה על בריאות ואוכל וספורט.
ויש את הכתיבה שלי, שזה מה עובר עלי בזה הרגע. האם יש לה מקום בכלל? אני לא כותבת בנושא מסוים, אין לי כרגע שום טיפ שנראה לי רלוונטי, אני רק מרגישה שאני פשוט צריכה לכתוב את זה.
אני רק מבקשת שאם את מרגישה ביקורתית היום, תעצרי כאן ותעברי לפוסט אחר. רק אם באת היום עם צד שרוצה להכיל, תמשיכי.
זה לא סיפור לפוסט
ואז הרופא נכנס לחדר, אבא ואמא עמדו בקצה המיטה כשהוא בישר שתוצאות הנתיחה של הגידול שלי חזרו מהפתולוגיה וכל הגידול הענק שהוצא היה שפיר. אמא פרצה בבכי של הקלה. אמא לא היתה אישה רגשנית, אני לפחות לא זוכרת אותה כזאת. למעשה, אני מרגישה שאני מתחילה לשכוח דברים וזה מפחיד אותי.
שמעתי פעם שאם לא מזכירים זכרון הוא נשכח. ואנשים שזוכרים טוב, אלה אנשים שפשוט אוהבים להיזכר ועוברים על פרטי הזיכרון במוחם פעם אחר פעם. אני לא כזאת. אני אוהבת לשכוח.
אני זוכרת איך אימנתי את עצמי לשכוח בקיץ אחד מישהו שאהבתי. פשוט חתכתי את הרגש, פשוט עצרתי את הזיכרון, פשוט ויתרתי מרוב פחד על הכאב והרגשתי שאני מנצחת משהו, הייתי גאה בעצמי. וככה אני מיטיבה לשכוח, כבר המון שנים, המון זיכרונות מאירועים מדהימים, לא נתפסים, מיוחדים, משמעותיים ומרגשים. טאק, עוברת להרגע הזה ולעתיד לבוא. ואני קצת מצטערת. אני מרגישה שאני בתקופה שרוצה לזכור.
לא הבנתי למה היא בוכה, כי חשבתי בכל החודשים שקדמו לניתוח שהגידול הזה הענק-ענק שהתגלה לי בבטן, היה שפיר גם ככה.
הוא התגלה כרעם בעונת האביב באמצע רגילה מהצבא בשנת 95. הייתי קצינת ניהול בבית הספר לטיסה בחצרים. וגם זה זיכרון שנותר בגדר כותרת. במבט לאחור כמעט בלתי נתפס ששירתתי בצבא, שהייתי קצינה בחיל האוויר, שהפקתי מסיבת ״כנפיים״ אחת במערה ליד אופקים, אני נזכרת בי אז וזו לא אני. לא יכול להיות.
ואמא שלי שכבר אינה בין החיים היתה אז טכנאית רנטגן, מאז שאני זוכרת אותה ועד לכתה בטרם עת. ביקשה שאקפוץ למכון הרנטגן ואעשה אולטראסאונד לכליות כי היא היתה היפוכנודרית, היתה קוראת להנאתה מגזין ״איתנים״. הייתי מהילדים שפעם חייבים לאכול תפוחים, כי ככה כתוב במגזין, ופעם אסור לאכלם כלל.
באתי לבקר במכון הרנטגן באום חאלד נתניה, הכרתי את כולם מאז שאני תינוקת, תינוקת פרסונל, הכרתי את הדרכים שמאחורי החדרים של כל הרופאים והמעבדות ודווקא ריח המעבדות כן נשאר לי בזיכרון. ריח של כמו דם ואלכוהול. תמיד קבלתי חיוכים ו"איך גדלת".
נכנסתי עם הרנטגנולוגית ואמא לחדר הבדיקה והרופאה עשתה לי אולטראסאונד לכליות ואז היא אמרה משפט שלא אשכח לעולם: "שרה (אמא שלי) עזבי את הכליות, יש לה משהו בכבד".
הכבד שלא רצה להיות כבד שלי יותר
למחרת כבר היינו באיכילוב ופגשתי את הרופא שלקח אותי מאחורי הוילון, הושיב אותי על המיטה ואמר לי שיש לי גידול סרטני ענק בכבד. איזה חמוד. אפילו ההורים שלי לא היו לידי.
למחרת כבר היינו בתל- השומר אצל רופא אחר ששלל הכול ואמר שיש לי המנגיומה. למחרת רופא אחר שם אמר שזה בכלל אדנומה, גידול שפיר. ואז התחיל מסע שכנועים, מסתבר שהמקרה שלי היה אז כל כך נדיר והגידול ממש ענק שהרופא הציע להזמין כירורג מומחה מבית חולים הר סיני בניו יורק שיבצע איתו את הניתוח להסרת הגידול שלי. אבא ואמא שלי אמרו רגע רגע והחליטו להתייעץ עם פרופסור נוסף, הפעם בהדסה עין כרם.
אני פרח אני
הפרופסור בבית החולים הדסה ערך לי בדיקות נוספות ואמר להורים שלי שהוא לוקח את המקרה באופן אישי כי ״יושבת לפני פרח״… אז את הפרח שלו הוא שלח לעשות ביופסיה תחת סי טי. הכניסו לי מחט ענקית בגודל 20 ס"מ מצד שמאל של הבטן כדי שתגיע לצד ימין כי פחדו להכניס מצד ימין ושאדמם מבפנים.
אז חדר ניתוח עמד בסטנד ביי ואני עם מחט ענקים בתוך הבטן מובלת לתוך מתקן הסי טי. אני חושבת שאז התחלתי להתפלל כמו שכשהייתי ילדה ופחדתי. כשהכול נגמר והתוצאות אמרו שיש לי כנראה גידול ענק באונה הימנית של הכבד, הקטע שיצא בביופסיה לא היה סרטני. אבל מה עם כל יתר הגידול?
אולי הצרפתים יודעים
אמרו שמעולם לא היה ניתוח להסרת גידול בסדר גודל כזה בארץ והחשש הוא לפתוח ואז לגלות שצריך להשתיל כבד. צריך שיהיה כבד בסטנד ביי כדי שזה יקרה. ואיפה עכשיו נשיג תורם? וכאן נכנס גם קטע של זכרונות מפגישות עם כל מיני רבנים ומביני עניין. ולהפוך לונג סטורי שורט הוצע לנו לנסוע למומחה מספר 1 בעולם למחלות כבד, הלוא הוא פרופסור ביסמוט (יהודי!) שיושב בבית חולים ייעודי לענייני כבד בפרבר פריסאי שנקרא ווילג'וויף ( ובתרגום חופשי עיירת היהודים). הוא חקר את הכבד, מיפה אותו מחדש והוא ביחד עם הצוות שלו כנראה היחידים שיוכלו להתמודד עם מה שיש לי וגם יקבלו את המקרה כי הוא סופר מעניין.
אז ברור שהתגלגלנו לפריס המהממת. חודש הסתובבנו שם אחרי הבדיקות כי הגענו להיפגש עם המרדים לקראת הניתוח וגילינו שאני צריכה לתרום לעצמי דם כי פחדו ממנות דם נגועות אחרי מקרים נוראיים של דם נגוע בהפטיטיס C בשנים קודמות. אז יאללה תביאי מנת דם בשבוע.
אבא כבר חזר לארץ להיות עם אחיותיי הקטנות ואימי הגיבורה נשארה איתי. ואני תרמתי דם לעצמי כל שבוע עד שכבר לא יכולתי לשבת מרוב שהייתי חלשה. הייתי מתכננת כל לילה את הטיול של למחרת, קמה בבוקר במלון ואמא היתה בדיוק חוזרת עם באגט טרי (זה העבה, ה- pain) והיתה מבשלת לנו ביצה קשה עם כף חשמלית בכוס גבוהה ומכינה סנדביצ׳ים לדרך. הייתי נשכבת על אמא במטרו עד שהגענו לאן שרצינו לטייל.
יפה פריס, כל כל יפה. ואני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה, לטיול ההזוי והקסום שהיה לי בה עם אבא ואמא ועם אמא לבד אחר כך. וגם גיליתי שיש לאבא שם משפחה והם ארחו אותנו כל כך יפה עם כל האוכל הייחודי ולקנח בסלט וגבינות כמיטב המסורת ולעשות פסח למחרת הפסח ולקרוא שוב בהגדה כי ככה עושים היהודים בחו״ל (לא אנחנו הישראלים שבחו״ל, אנחנו עושים כאילו אנחנו בארץ ולא עזבנו מעולם).
ואז הגיע יום הניתוח תחת ידיו המיומנות הנדירות של פרופ' ביסמוט הגאון (מעריצה כירורגים). הביאו לי סכין לגלח את עצמי ועכשיו בעת כתיבת שורות אלה אני נזכרת באותו ליל גילוח שקדם לניתוח. אני נזכרת שחשבתי על החברים בצבא ושאני תופסת את כל המצב שלי כמו סרט או חוויה מדהימה ומסעירה שבודאי פוקדת אותי מסיבות חשובות. קצת פחדתי אבל לא ממש.
הניתוח נערך לעיניהם של מעגל מתמחים ומלומדים שהתאספו מעל חדר הניתוח וצפו בו מבעד לחלון ענק שנשקף אלי מהתקרה. עשר שעות שההורים שלי חיכו בחוץ ועוד כמה ימים עד שהנרקוזה בכלל עזבה אותי. איזה מיסטול זה היה. אני זוכרת שנדמה היה לי שהזמן לא זז, כל פקיחת עיניים לא ידעתי מה קורה סביבי. פעם פקחתי עיניים וגיליתי שרוחצות אותי שתי אחיות במטליות… וריח חומרי החיטוי וכל הבטן שלי היתה אזוקה בסיכות מזהב בצורת מרצדס מבין הצלעות קצת למטה ולשני הצדדים.
ואז התעוררתי והרופא של המחלקה נכנס ובישר את הבשורה שהכול שפיר ואימא בכתה ורק אז הבנתי שבעצם בגלל הגודל של הגידול שהיה בקוטר של 22 ס"מ לא היו בטוחים שהכול שפיר עד שהוציאו וחתכו ובדקו בפתולוגיה וירא כי טוב הגידול.
המובן מאליו שכבר לא
ופה אני עוצרת ורוצה לנסות לקלוט את גודל הבשורה שלקחתי אז כמובן מאליו. היום כשאני 22 שנה אחרי ועשר שנים לפני הגיל שבו אימא שלי נפטרה מסרטן, אני מתחילה לקלוט ואני מתחילה לפחד. אולי הזעם יתעורר עלי שוב, אולי גם גורלי כגורלה, למות צעירה מסרטן. אולי הכבד שלקחתי אותו כמובן מאליו מאז כל כך הרבה שנים (של אלכוהול וחמאה) ירצה לנקום בי? {מסקנה: מחשבות על הזדקנות וחולי זה חלק ממשבר ה- 40}
אחרי זה הייתי עוד חודש מדכא ממש בבית החולים, בהתחלה כי כל פעם כשניסיתי לעמוד התעלפתי ונתנו לי עוד מנות דם כדי שאתחזק ואחר כך כי החום לא ירד, כל הגוף שלי כבר היה מחורר מאינפוזיות ולא היה מקום לדקור יותר, עד שעברתי ניתוח נוסף כי רצו להבין מה קורה, והשאירו אותי באיזור חדרי הניתוח כי הטמפרטורות בפריס עלו מעל 30 מעלות ואין שם מזגנים ורק באגף ההוא היה, אבל אמא לא יכלה לבקר אותי שם ואני הרגשתי בודדה ועצובה כפי שלא הרגשתי מעולם והיה לי ברור שאין סיכוי שאחלים.
כאילו השריר הזה של הדיכאון נולד אז. אני ממש מרגישה שדיכאון זה כמו איזה שריר או איבר שפתאום את מגלה אותו בגוף שלך והוא אוסף לתוכו רגעים. אפשר לחזק אותו ואפשר להרעיב אותו וזה תלוי בי.
יום אחד הגיע פרופ׳ ביסמוט לאגף האסור וליטף לי את הראש ושאל מה שלומי ודברנו קצת ואז הוא הלך ובאו האחיות עם פרצופים כעוסים והתחילו לפרק אותי מהמשאבות ואמרו עצבניות שהוא הורה להן להחזיר אותי למחלקה עכשיו. ככה פתאום באו והוציאו אותי מהאגף האסור והעלו לחדר במחלקה. ואחרי שתי דקות, הפתעה, אחותי נכנסה לחדר. חיל האוויר הגדיל ושחרר אותה לשבוע מהצבא כדי שתבוא לבקר והיה כל כך שמח איתה ועם דיסק חדש של מוניקה סקס שהביאה איתה ״פצעים ונשיקות״ עד שהחום פשוט ירד לי וזהו, תוך שבוע חזרנו לארץ.
סיכום
אז למה כתבתי את זה? גם כי רציתי לתת הצדקה לזיכרון הזה. אם זה לא היה כתוב כאן, זה לא היה ורציתי לתת לזה מקום ולהתמודד איתו. גיליתי המון דברים במהלך כתיבת הפוסט והרבה אסימונים נפלו, עלי, על המשפחה הנדירה שלי, על כתיבה, על השלמה וזיכרון ואני אסירת תודה על כך.
פעם שמעתי אדם חכם אומר, אם אתה הולך בדרך ויש לך רצון שנראה כמו רצון הפוך מהדרך, לפעמים צריך לעצור ולממש אותו ואז להמשיך הלאה רגוע ובלב שלם.
ולסיום איך אפשר שלא לצטט את הפזמון המושלם הזה:
״יש כאב יפה שעובר מהר
כשאני רוצה לא להזכר
איך אני עמדתי שם
איך אני אמרתי לה
ככה את יפה
זה מה שאת צריכה
זה מה שאני רוצה
וככה זה יהיה.״ (מכה אפורה, מוניקה סקס, אלבום: פצעים ונשיקות)
[youtube DV55unut3oI nolink]
