ומפנה חיים

בחורה עם מחשב נייד

במסגרת עבודתי כ"אדונית הארונית", התבקשתי על ידי זקן יקה חביב לעזור לו בפנוי דירתו לרגל המעבר לדיור מוגן. הגעתי חמושה באב הבית כדי להכיר ולראות את נפח העבודה. מקס החביב קיבל את פנינו, וביקש מאגנס, המטפלת הרוטווילרית שלו, ללוות אותנו לסיור בדירה.

מסתבר שאותו מקס היה נשוי באושר ואהבה גדולים לעיתונאית מירה אברך, אשר היתה מקורבת מאד לפוליטיקאים ושועי עולם. הבית הזה, שבו הסתובבנו, ראה מסיבות וארוחות ערב לצמרת הפוליטית של ישראל, ארח שחקנים מהוליווד, סופרים מלונדון ואת כל הדיפלומטים ששרתו בישראל.

כראוי למארחת הצבעונית שחיתה בו, קירות הבית ותקרתו היו צבועים באדום לוהט. ארונות מלאי בגדים, תכשיטים  תלויים על הקירות, מעילי פרווה הדורים ובעיקר ניירות. עשרות עשרות של קלסרים מלאי ניירות. אבל מכיוון שבייקית עסקינן, הסדר שבו הדברים היו ערוכים גרם אפילו לי, האדונית, להסמיק. על כל דלת פנימית של ארון היתה רשימה של הפריטים שנמצאים בתוכו, לפי מדפים. בתוך כל קלסר, בכריכתו הפנימית, היה רישום מדויק של המסמכים השמורים בתוכו.  חלק מהמסמכים הגדילו עשות ופרטו, למשל, את הספרים המונחים בספריה העצומה, מדף מדף.

העסקה סוכמה, מקס החביב עבר למעונו החדש וככה מצאנו את עצמנו, אב הבית ואני, עומדים בתוך דירה ריקה מאדם אבל מלאה בחיים שלמים. כל כך הרבה חיים שאפילו לא ידענו מאיפה להתחיל. מהר מאד זימנו כמה חברים שיעזרו לנו להתחיל – ככה הגיעו המעצב והתסריטאית, שנשמתם נעתקה מרוב עונג. המעצב הסתער על הניירות ומצא מסמכים יקרי ערך, פספורטים ישנים, התכתבויות סוערות וספרים עתיקים. התסריטאית התאהבה בכמה פריטי אופנה, ובהכנסה לשרותים פצחה בצהלולים – על קירות השרותים היו מודבקות הזמנות לנשפי פורים שערכה מירה אברך לשמנא ולסלתא של ישראל במשך ארבעים שנה. כל נשף ונושאו המיוחד. מאוחר יותר, נמצאו גם חלק מהתחפושות המדהימות שלה. הגיע גם שי, בן דודי, שהוא מבין גדול באומנות ואספן בפני עצמו. שי הסתכל על הציורים שנמצאו על מדפים מאובקים במרפסת, על ארגזי הקלסרים, על הבגדים והתכשיטים וניסה לתת לי אומדן על השווי של הדברים. ההסכם עם מקס כלל גם את בקשתו לנסות ולמכור כמה שיותר ממה שנשאר בדירה, וככה לצמצם את עלויות הפנוי.  בסוף אותו יום שישי חזרנו הביתה כשהרכב מלא במעילי פרווה (שדרך אגב, אין לי מושג מה לעשות איתם, אני רק יודעת שאני לא רוצה שיהיו בבית), ארגזים עם מסמכים, כמה עשרות ציורים ועוד אי אלו פיצ'פקעס. השכנה האוצרת ירדה לתת הערכה. השכנה מעצבת האופנה ירדה לבדוק אם תוכל לעשות שימוש חוזר בחלק מהבגדים. אבא של ילד מהגן של הנארוטו הגיע לבדוק את הציורים והתכשיטים וכבר קנה חלק לעצמו. השמועה נפוצה בפייסבוק וככה נפגשתי, למרבה העונג, עם המון אנשים מעניינים. הגיעה חוקרת האופנה אילה רז, ולקחה את כל פריטי האופנה בעלי החשובות ההיסטורית לארכיון של שנקר. כשבאותו הערב התקשרתי אליה עם הבשורה שמצאתי איורי אופנה שציירה מירה אברך, לא היה קץ לאושרה. הגיעו סוחרי ספרים עתיקים. אחד מהם אפילו הביא איתו ארוחת צהרים בשבילי. וכל אותו הזמן מסתובבים בדירה אנשים שבו לראות אלו מציאות יש, שכנים שהזמנו לבוא ולקחת עציצים לדירותיהם, וכמה פועלים צעירים שגויסו מהמשפחה, שהורידו שקים של זבל לחדר האשפה. ניסינו ככל יכולתנו למחזר – מילאנו את כל מיכלי מחזור הנייר של נאות אפקה. גם את המיכל לבגדים ומצעים ישנים. מנקה המדרגות עבר לשאול אם יש טעם שהוא ינקה את הקומה, ולקח אחר כבוד המון דברים לחלק בכפר שלו. חברתי ש' חמדה את הקמין. בעלה שלח את הפועלים שלו לקחת אותו והסתבר שמדובר בקונסטרוקציה מטורפת וכבדה. ככה עלה הקמין לטנדר של בסאם ונסע לביתו בצפון, לשמחת אישתו. את כל הספרים העברנו ל"סיפור חוזר", שהאושר על פניהם היה שווה את הסבלות המטורפת. את גליונות בית הספר הבריטי שבו התחנך מקס בתקופת מלחמת העולם השניה שלחתי לאותו בית ספר, שקיים עד היום ומאד שמח לקבלם.

וכל הזמן הזה למדתי להכיר את סיפור חייהם של שני אנשים שחיו חיים מלאים ועשירים. הכל דרך החפצים שלהם, ובמיוחד דרך המילים הכתובות שנשארו בדירה. כמעט כל מי שנכנס ציין בפני את העצב שיש במהירות שבה דברים שהיו כל כך חשובים במשך חיים שלמים, הופכים להיות "מציאות" או מושלכים למחזור כהרף עין.

lady

 

 

 

 

 

 

לקראת הסוף היו ברשותי כמה ארגזים ובהם מסמכים ואלבומים שחשבתי שאולי מקס בכל זאת ירצה לשמור.  מקס הציע ברוב חביבותו לבוא לדירה ולעבור על הדברים. המחשבה שהוא יגיע לקירות החשופים, המתקלפים. לשטיחים שחתומים בסימני הרהיטים שעמדו עליהם פעם, לארונות הריקים – היתה קשה לי מדי. נסעתי אליו לדירה החדשה. בפעם האחרונה סיבלתי ארגזים. הוא עבר על הדברים ברפרוף ואמר שיסתכל עליהם אחר כך. בעיקר הוא רצה לדבר – על הגעגועים, על הזכרונות, על הבדידות ועל הקושי שבמעבר לעיר אחרת, לבית אחר.

פנוי הדירה הזאת היתה חוויה מוזרה, נפלאה, מטלטלת, מרתקת. אני מודה לדר' מקס רייס שאפשר לי לעבור אותה.