ומעבירה את השרביט לאדונית הארונית

בחורה עם מחשב נייד

ימים לא פשוטים עוברים על החסה.

החום הגדול לא מיטיב עם קצות העלים המשחירים, החול משמיע קולות גריסה בין השיניים והמרירות, הוי המרירות מרקיעה שחקים.

היבול השבועי הוליד הזמנת לוקר לנארוטו העברי הראשון – בכיתה אחרת לגמרי מהכיתה שלו. אם תשאלו אותי – אני סיימתי את הפגישה עם המחנכת וממש באותה הכיתה פסעתי ללוקר המבוקש, צילמתי אותו וביצעתי  את ההזמנה במסדרון ליד הכיתה. ועדיין – מדובר בלוקר ששוכן למעצבה בכיתה אחרת. משם המשכתי ונתתי לבת של נועה חברתי את הספר "הדודה מיכל" (מומלץ ביותר, דרך אגב) לכבוד הגן החדש. רק שהספר שייך בכלל לפורת שלי, ואני התכוונתי לתת את "החתול קרמר" (לא יודעת. לא קראתי). עטפתי את הספר בקפידה ובכלל לא שמתי לב שאני לא עוטפת את הספר הנכון. והיום בבוקר התקשרה אלי רות היקרה, ששאלה למה בעצם אני לא נמצאת בבית שלה ומסדרת את חדר העבודה כפי שקבענו. קבענו??? לא רק שזה לא כתוב לי ביומן – אין לי אפילו בדל של זיכרון מתעורר שקביעה כזאת נעשתה אי פעם.

בשלב הזה הבנתי שמשהו חייב להשתנות.

בצר לי פניתי אל "אדונית הארונית", הצד המואר של האישיות שלי. זאת שמסדרת ומתקתקת ויעילה ויודעת את התשובות הנכונות. האדונית הניחה יד חומלת על מצחי הקודח ושלחה אותי לנוח. הרבה זמן. בזמן הזה, כך הבטיחה לי האדונית, היא תחליף אותי בכתיבה בבלוג הזה. אפילו את השם שלו היא תחליף. נגיד למשהו אופטימי ומדויק כמו "יהיה בסדר". וכאן, רק עד שאחלים, כמובן, היא תספר על אנשים מעניינים וסיפורים יוצאי דופן בהם היא ניתקלת במהלך עבודתה. על הסבא בן ה 83 שחזר לשחק במשחק שקיבל ליום הולדתו השמיני, על הספריות והספרניות הלבביות שנמצאות בקיבוצי ארצנו, על האספנים השונים והאוספים שלהם – מטורפים לדבר אחד אחד, ועוד הרפתקאות שיחזירו לכם את האמונה בנפש האדם ושרק מי שמסתובבת כל היום ונכנסת לחייהם של אנשים זרים מידי יום – יכולה לספר.

 

יהיה כיף! מבטיחה! אני הולכת לנוח. שזאת, דרך אגב, הפעילות החביבה עלי מיד אחרי אכילה, והדבר שאני עושה הכי טוב, מיד אחרי לא לזכור כלום.

והנה האתר של אדונית הארונית. 

IMG_2497