ולמרות היאוש שלפעמים תופס לו גובה, צריך שנזכור, להיות בני אדם….

בחורה עם מחשב נייד

כשהיאוש גובר, השכל מאבד גובה,  אובדן שליטה, תופס לו גובה, אבל דווקא אז נזכור כולם,

 

לא הפחד ינצח, אין בכוחו, להשבית צהלת נצחון, לא מילה פוגעת תחסל עולם ומלואו, גם לא שברון לב,

אפילו אובדן רגעי, של חזון…חזון שהיה… ואיננו, את רוחינו,  לא יכול ישבור…

 

בין תקווה ליאוש, רק היאוש יש והוא חש, כי בכוחו ליאש, למרות שהיאוש, כמו שהוא בא מהר, כך הוא נעלם,

כוחו קצוב לזמן קצר, לעומת תקווה נצחית…  שחולפת לרגע, עם סיום מעגל החיים,

אבל גם אז…המעגל מתחדש מעצמו… מעגל החיים, כמו אין סוף של תהליך יצור, 

יצור ללא הפסק, של כוחות חדשים… שמתחדשים ללא הפסקה…

אלא שיש והתקווה, כוחה יורדת, כאילו לא היתה…כאילו מרימה ידיים,

פינתה לרגע, המקום לטובת היאוש, שיש ולפעמים והוא  מרים הראש,

ויש בו לפעמים לשניה חולפת, הכוח, לעשות גדול לקטן, קטן לגדול…

ואותי לעשות, שארצה להיות לרגע, שיכור…

ובין לבין, לא להבין דבר באותו הרגע, ולבטח ששום דבר, גם  לא לזכור,

אבל למרות המצב ולמרות אותו הרגע, למרות הכל, תמיד תמיד, ארצה,

לעד לחיות…

 

כי חיים יש לי ולכולנו, רק פעם אחת , כי ארץ לי יש, וגם לכולנו ארץ רק אחת,

כי אמונה יש לי, וצריכה להיות לכולנו, שלא נאבד, אמונה באדם, באשר הוא… אדם,

ונזכור תמיד בכל רגע נתון כמו שזוכרים מהי אכסיומה, תמיד ובכל מצב,

כי ארץ היא רק ארץ, אפילו שהיא מכלול עיקרי, של קסם, שהביא אותי ואת כולנו,

לרגע בו התחלנו, אנו כולנו, את מסע חיינו, בעולם שכולו מופלא,

קסם שהביא אותי ואת כולנו, כדי לסייר בו  סיור ארוך ומופלא,

בארץ להד"ם…(לא היו דברים מעולם, שיר הכזבים, נעמי שמר)

ולמרות היאוש שלפעמים תופס לו גובה, לזכור להיות בן אדם….