וכל המילים השמחות

הנארוטו העברי הראשון אוהב מוזיקת מטאל. חוץ מזה הוא אוהב משחקי מחשב, ממתקים, את הסדרה משפחה מודרנית, וגם להמציא מידי פעם רעיונות מופרכים כמו זה שכולנו ניסע יחד לחרמון.

בחורה עם מחשב נייד

הנארוטו העברי הראשון כבר בן יותר מתשע, ועדיין לא היה בחרמון.

פריטה זו על מיתרי מצפוני נוספה לסימפוניה שמתנגנת שם מאז ומעולם. הוא גם לא למד גיטרה, לא תיקנו לו את הפנצ'ר באופנים מאז גיל שבע, והוא לא יקבל את המשחק החדש לאקס בוקס שיוצא זה עתה. כל זאת ועוד אלפי דברים אחרים.

משום מה, נושא הביקור בחרמון התיישב אצלי על עצב רגיש במיוחד. אולי זה קשור לכך שהפורת אמנם נסעה עם אב הבית לאתר המבוקש בהיותה בת שלוש, אבל מעולם לא חצתה את מג'דל שאמס, כתוצאה מתורי ענק.

בקציור, הנארוטו ביקש. אני ידעתי שתיכף אני מתחילה עבודה חדשה שקיצה מי ישורון, והחלטתי להכות על הברזל בעודו חם – הצעתי שניסע בספונטניות בסוף השבוע הקרוב. הפורת הודיעה מיד שאין לה שום ענין או כוונה להצטרף. אב הבית אמר: סבבה, תסגרי מקום, תארזי, תמצאי שמרטף ליוסף הכלב הדביל – אני מיד מגיע…

לא נכנעתי לקולות התבוסתניים האלה, ומיהרתי להתקשר לכל צימר שנמצא צפונית לחדרה. לתדהמתי – או שלא היה מקום או שהתמחור היה כאילו כל צימר יושב על השדרה החמישית מעל סנטראל פארק. בקיבוצים איזוטריים, שאפילו הותיקים שלהם לא סגורים על איפה הם ממוקמים, ביקשו ממני 1200 ש"ח ללילה. חשבתי שעם כל הכבוד למורשת ולאהבת הארץ, אין שום סכוי שאשלם כאלה סכומים. ואז נזכרתי בצימר ברמת הגולן שבו היינו כשהפורת עוד היתה קטנה – משהו מאד פשוט וסגפני, אבל שהיה זול ואולי יתאים. התקשרתי, ואכן בעל המקום אמר שיש מקומות פנויים, ושהוא ירצה רק 500 ש"ח ללילה בשביל כולנו.  סגרנו עסקה, ולפני פרידה ביקש אותו צימריסט שנגיע לפני כניסת השבת, מכיוון שמדובר ביישוב דתי.

ביום שישי השכמתי קום, הערתי את הנוער ושילחתי אותו מהבית.

רכשתי ירקות אצל הירקן השכונתי. משם לויקטורי לקנית מוצרי בסיס הכרחיים (ממתקים וחטיפים). משם לאמ:פמ לרכישת מוצרי בסיס הכרחיים אחרים (דוריטוס ומנגל), משם לשכן החביב להשאיל צידנית. משם לחפש ארגז קרטון שיכיל את כל הכבודה. משם לאסוף את הנארוטו. משם לחומוס אכרם, להביא את החומוס המסורתי של שישי בצהרים. ארזתי. יהיה חם? יהיה קר? מה אני אשכח הפעם שאי אפשר בלעדיו? כמה דברים ישארו ספונים בצ'ימידן בלי שאטרח להוציא אותם, ורק יעצבנו אותי בכל פעם שאחפש את הדבר – הזה – שאי – אפשר – בלעדיו – וששכחתי – לארוז?

תיקים, עוד תיקים, כמה שקיות, צידנית ומנגל, טלפונים נייידים, מצלמות, צעצועים – יציאת מצרים. הגעה לאוטו, וריצה נוספת למעלה להכניס את הבשר לתוך הצידנית.

נסיעה – צומת גלילות, עליה לכביש שש, ריבים בין הילדים מאחורה. עצירה בלתי חוקית. אחת חסה פורת יוסף מחליפה מקומות עם הפורת, למען שלום בית. הפורת ואב הבית בריבים בלתי פוסקים על פס הקול שילווה את נסיעתנו. אב הבית משליך את הדיסק של עידן רייכל דרך החלון.

השמש שוקעת והשבת מתקרבת. אנחנו מגיעים באור אחרון אל הצימרים. זה לא דומה לאיפה שהיינו בפעם הקודמת. מסתבר שביישוב "חור מהתחת" (זה לא באמת שם היישוב, אבל הוא הולם לו כל כך), יש שני צימרים עם אוהלים. אנחנו הגענו אל הגרוע מבין השניים.

כולם עייפים ורעבים ותשושים נפשית. הילדים מתפרקדים בהנאה במיטות כדי לריב על איזו תכנית טלויזיה הם יראו. הלילה עובר נים לא נים. ברקע הדי הפצצות  – הסורים הורגים אחד את השני. אב הבית נכנס לאי שקט שמקורו בטראומות מלחמה מהעבר. אני מתכננת מה אני אעשה אם הסורים יחצו את הגדרות וינסו להכנס לצימר. הילדים ישנים שנת ישרים, רק כדי להתלונן בבוקר שאנחנו נוחרים.

היתרון בצימר גרוע במיוחד הוא, שלא קשה לשכנע את כולם לעוף משם מהר. מבט אחד בחדר האמבטיה באור יום, אנחנו מצחצחים שיניים בחוץ עם מים מינרליים וכבר נראה רק ענן אבק אחרי האוטו שלנו.

מכיוון שלא באמת חשבנו שנגיע לחרמון, אנחנו מודיעים לנארוטו שאם יהיה פקק – אנחנו מסתובבים ונוסעים. ככל שאנחנו מתקרבים עולה בי  איזה חשש, שאולי בכל זאת כדאי לדאוג לכפפות וכובעים. עצירה במג'דל וקנית הכפפות היקרות ביותר על פני הפלאנטה.

שום פקק לא היה!!!! אפילו לא רכב אחד!!! לא היתה נפש חיה בחרמון – רק אנחנו. ואיזה כיף היה. באמת! עלינו ברכבל (איך שצנחתי על הכסא הבנתי שאולי תהיה בעיה סביב נושא פחד הגבהים שלי אבל אז כבר היה מאוחר מדי), קפאנו בדרך חזרה ברכבל, אבל עדיין ברכנו כל ספסל ריק שעלה מולנו בשלום, או היוש, או אהלן וסהלן.

בקיצור, הנארוטו שיחק אותה.

למחרת ראיתי את אב הבית שקוע בשרעפים. אחרי כמה דקות התקבלה אצלו החלטה והוא לקח את האוטו שלי למוסך. מהמוסך לא אחרה להגיע שיחת הטלפון בה הודיע לי אב הבית ביובש שלא רק עלינו לרמת הגולן, אלא גם ירדנו מהחרמון בלי ברקסים.