בערב החג השני התכנסנו כולנו בחצר ביתו של חזי. חזי הוא האח הקטן של בעלה של אחותי. זה רק נשמע מסובך, תחשבו על זה רגע.

בכל מקרה, התכנסנו כדי לשמר את המסורת המפוארת שהנחיל סבא אלי לילדיו – לשמר בתחילת כל שנה כמויות תעשייתיות של זיתים. חוץ מלשמר את הזיתים גם דיברנו וצחקנו והתייעצנו ונזכרנו ואמרנו איך הילדים נהיו גדולים ואיך אנחנו נהיינו זקנים ועוד כל מני דיבורים שמתקיימים במשפחות גדולות. ואת כל אלה ייקשה עלי להעביר אליכם. את הכנת הזיתים, לעומת זאת, אני יכולה ואף יכולה.

אז ככה:

הזיתים של סבא אליעם

נוסעים לשוק רמלה (או כל מקום אחר שבו אתם יודעים שמוכרים זיתים. אבל לשם סבא אלי היה נוסע), וקונים:

 23 קילוגרם זיתים סורים. מבקשים מהמוכר שידפוק אותם.

15 קילוגרם לימונים. (אם לא יספיק תמיד אפשר לשלוח את אחד הילדים שיביא עוד קצת מהמכולת).

עשרה קילו מלח גס.

עשרה צרורות של שמיר.

עשרים ראשי שום.

פלפל שאטה.

כשמגיעים הביתה שמים את הזיתים בגיגיות גדולות וממלאים אותן במים. כל בוקר קמים והולכים לבדוק מה שלום הזיתים, ובאותה ההזדמנות מחליפים להם את המים. ככה עושים במשך שלושה ימים עד שבוע. ככל שהזיתים יהיו מושרים זמן רב יותר – כך יהיו מרירים פחות.

בבוקר הארוע מסננים את הזיתים ומעסים אותם עם הרבה מלח גס והרבה רגש.

פורסים חמישה קילו לימונים. את שאר הלימונים סוחטים.

שוטפים את השמיר.

קולפים את השום.

ועכשיו למלאכת ההרכבה:

שכבות שכבות של זיתים, שמיר, פלפל, שום ופרוסות לימון.

ממיסים במים חמים קילו מלח גס ומוסיפים אותם לדלי עם מים. כאן מגיע מבחן הביצה: אם המינון של המים והמלח מדויק – ביצה טריה אמורה להשאר ולצוף במקום שבו משאירים אותה בדלי. אם היא שוקעת מוסיפים עוד מלח. אם היא צפה למעלה – מוסיפים עוד מים.

ממלאים כחמישית מהצנצנת במיץ לימון ושופכים את המים המומלחים עד למעלה. מוסיפים קליפה של לימון סחוט, וסוגרים.

מתפעלים מהסוכה ומהאושפיזות, ונזכרים באהבה בסבא אלי.

תוך שבועיים אפשר לאכול את הזיתים אבל אם אתם חזקים – עדיף שתחכו שלושה חודשים.

שתהיה שנת שלום, עלינו ועל כל העולם.