'יש לך כינוי, או שם חיבה?' שאל אותי אחד מהדיינים בבית הדין הרבני.
'יעלי', אמרתי לו 'וגם יעלינ'קה, ככה אמא שלי קוראת לי, וגם יולקה'לה".
החדרים בבית הדין הרבני בחיפה מכוערים וריקים. מסדרונות, חדרים וספסלים.
פחדתי מהיום הזה, יום הגירושים עצמו. פחדתי מהמילה הזו 'מגורשת'.
למזלי, הדיינים היו אדיבים, אף אחד לא קרא לי מגורשת, ורק הטקס המוזר בו צריך לקבל את הגט בשתי ידיים פתוחות ולהיזהר שלא ייפול, ואחר כך לשים אותו מתחת לבית השחי ללכת לדלת ולחזור, היה מוזר בעיניי ולא עסקתי בו יותר.
עשר שנים חלפו מאז שהתגרשתי, וחיי הנישואים שלי, שהיו טובים ברובם, נראים כאילו הם שייכים למישהי אחרת, בזמן אחר.
בסרט הנפלא, קורע הלב של רונית ושלומי אלקבץ, עומדת ויויאן אמסלם בבית הדין הרבני בפנים מיוסרות. חיוורות.
היא מותשת ממאבק ארוך שנים כדי לקבל את הגט מבעלה.
מי שראתה את רונית באחד מתפקידיה הגדולים ביותר, לא תשכח את פניה. את ידיה המושטות בתחינה. את שפת הגוף שלה המבקשת חופש.
אני מביאה כאן את הטקסט שכתבה אפרת קהן, מתמחה בעריכת דין במשרד ממשלתי. אפרת היא אחת מתלמידותיי בסדנה שלי 'בלוג משלך'.
רונית אלקבץ היוותה עבורה השראה ומודל לחיקוי בעבודת המחקר שלה העוסקת בחוסר שוויון מגדרי בסוגיית הבגידה כעילה לגירושין בבית הדין הרבני בפרט.
בשיעור האחרון בסדנה הנקרא 'בחלומי אני', סיפרה אפרת על חלומה להקים משרד עורכות דין, שיטפל בין השאר בתופעת העגינות, ויורכב מעורכות דין, שעברו על בשרן עינוי דין כזה.
ואלה דבריה של אפרת קהן:
אקט הגירושין, "הגט" על פי הדין העברי החל במדינת ישראל, נמצא בידיו של הבעל. במקרים בהם אישה אינה מעוניינת עוד לחיות עם בעלה אך אין בידיה עילת גירושין הנמנית עם העילות הנדרשות לקיומו של גט והבעל מסרב לגרש את אשתו, נשארת האישה שבויה בידיו של בעלה.
אף שבית הדין הרבני מטיל סנקציות כספיות על גבר סרבן, קיים פער בין נורמות חברתיות משתנות לדין תורה, ולראיה מספר הנשים העגונות במדינת ישראל ההולך וגדל.
מאז שאני זוכרת את עצמי, ולאורך כתיבת עבודת המחקר העוסק בחוסר שוויון מגדרי בסוגיית הבגידה כעילה לגירושין בבית הדין הרבני בפרט, רונית אלקבץ היתה עבורי השראה ומודל לחיקוי. התגייסותה לתפקידים בעלי מסר פמיניסטי, אשר השמיעו את קולן של נשים רבות, הבוחרות לעתים בלית ברירה להמשיך ולחיות את הדיכוי אשר נכפה עליהן, העיר בי את הרצון לחקור את הנושא לעומקו.
אני זוכרת את הערב ההוא, בו סיימתי לכתוב ופניתי אל אלקבץ. בקול מתרגש שיתפתי ברצון שלי לצרף אל עבודת המחקר עותק מהסרט "גט" ולהשמיע את קולה של ויויאן אמסלם, שנקלעת למאבק מתיש לקבלת הגט מבעלה אלישע בבית הדין הרבני. ואף שהמליצו לי לא לקחת סיכון ולכתוב כתיבה נטולת ביקורת על התנהלות בתי הדין, היה לי ברור שאם אבחר שלא להשמיע את קולה לא אהיה נאמנה לעצמי.
אלקבץ נתנה את ברכת הדרך.
רונית אלקבץ לא היתה רק אישה יפה, חכמה, פמיניסטית, יוצרת, שחקנית ובמאית מוכשרת, היא כתבה את ההיסטוריה.
כיהנה כנשיאת ארגון 'אחותי – למען נשים בישראל' וסייעה לנשים רבות להעביר את המסר שהן אינן חפץ או רכוש של איש ושיש לנו הנשים זכויות שעלינו למנף ולהשביח. בלי פחד ובלי חרטה.
קול שופר נדם היום ותחושת אבל תרבות עטפה אותי. אשא איתי את הנשים מ'קח לך אישה', 'גט' ו'לא רואים עלייך', בו גילמה את לילי, אם לשני ילדים, שחיה 20 שנה בהדחקה את האונס שעברה.
אקח איתי אל אולמות בתי הדין את שתיקותיה מלאות העוצמה ואעשה כל שביכולתי להגשים חזון, ובבוא היום אקים משרד המעסיק נשים משכבות מוחלשות, אשר יצאו ממעגל האפליה והדיכוי, רכשו השכלה והן, הן תהיינה קול שופר ויד מושטת לנשים.
תודה לך רונית אלקבץ על שהיית לי דוגמה ומופת לאישה המכירה בכוחן של נשים.
גם את רוצה בלוג משלך? מקום בו תוכלי להשמיע את קולך, לכתוב, לשתף ולהיות חלק מקהילת בלוגריות משפיעה?
אני מזמינה אותך לסדנה שלי 'בלוג משלך'. בשבעה שיעורים, בשיח נשי, נלמד איך כותבים בלוג.
פרטים אצלי: 052-3716176
