הוא היה חותך את עצמו לעיתים קרובות. זה הדבר היחיד שעזר לו כשהפסיק להרגיש את עצמו ואת העולם. הוא אהב לראות את הדם יוצא ממנו, זה הרגיע אותו. כמו הוכחה שהוא אמיתי. הוא לבש רק חולצות ארוכות, כדי להסתיר את הצלקות ואת התחבושות. הוא פחד שיגלו…
גיבור הספר הוא נער, מתבודד ומרוחק חברתית. רק את ניקה הכלבה שלו הוא אוהב. הוא לא מרגיש חלק ממשפחתו ואף תמיד חש, שהם מאוכזבים ממנו ושהוא רק סוג של נטל עבורם.
כשמשפחתו מחליטה לעבור לקולורדו, בעקבות עבודתו של האב, הוא מודיע שהוא לא מצטרף. הפתרון שנמצא לו הוא להישאר בארץ בפנימייה ולצאת בסופי השבוע הביתה, שם הוא יוכל לבלות עם כלבתו.
בפנימייה, שבה רוב התלמידים בה הם ממעמד סוציו- אקונומי נמוך, הוא היחיד שיכול להרשות לעצמו לקנות סיגריות ווודקה ללא הגבלה. אז פונים אליו שאר התלמידים, אבל רק בשביל ליהנות מסיגריות חינם. כשהוא מחליט להפסיק לחלק סיגריות חינם לכולם, הוא הופך שוב למנודה ולבסוף לבלתי נראה.
עד שמגיעים אלכס ואחותו אירה.
אבל, האם הם יצילו אותו מעצמו? או שדווקא איתם הוא יחצה גבולות חדשים?
בפנימייה הוא נחשף לרוע והאכזריות של שאר הנערים. הוא נחשף לאונס קבוצתי, לאלימות ולסדיסטיות.
הספר מתחיל ונגמר בכך שגיבורנו כבר לא פניימיה, אלא במוסד לעבריינים צעירים (ככל הנראה). משהו בבועה הזו התמוטט.
האם הכל היה משובש מהתחלה? האם היה ניתן לפעול אחרת? האם היתה דרך למנוע את האסון?
ספרה של אילה בן- פורת נוגע ביחסים בין הורים לילדיהם (שמשם הכל מתחיל), באוזלת היד של המערכת, בעיוורון של הורים ומחנכים, בכאבם של בני הנוער שבשולי החברה שאינם מוצאים את מקומם בחברה ועוד נושאים כואבים לא פחות.
מאחלת לכולנו, שנדע איך לפעול אחרת ולמנוע את הכאב והסבל.
XOXO
אחת שיועדת 😉
