תחילת ספטמבר, יום שגרתי, אני בנהיגה בדרך ממקום אחד ללוקיישן טוב יותר לסטורי של עוד שעה והופ קופצת לה הודעת מסנג'ר בלועזית, כזו ארוכה שמושכת תשומת לב.
"הי, אננחנו מהמוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין, אננחנו עוקבים אחרייך זמן מה ונשמח אם תואילי להגיע אלינו על מנת לסקר את המוזיאון…"
חייכתי את ההכי רחב שלי ליקום והחלה התכתבות עם המוזיאון סביב הנסיעה שלי.
אני, כן אני.
שאמי ואבי שתלו בי ניגונים רק שהם היו יותר, איך לומר… עממיים.
ובעבודת השורשים שלי (אילו הייתי מגישה אותה) לא הופיעה פולין וגם לא סביבתה.
נקראתי אזרחית כחול לבן לדגל האדום לבן.
והנני כאן, שבועיים אחרי מספרת לכם על הביקור שלי, שם
4 ימים מלאים שהיתי בוורשה היפיפיה.
יומיים מהם לבדי.
אחד מהם הוקדש כולו למוזיאון.
חששתי.
אני ותרבות…
והיסטוריה.
ותערוכות.
חגיגית וחייכנית התייצבתי השכם בצהרים בבית הקפה- מסעדה של המוזיאון.
קפה משובח ופגישה עם נילי עמית המרתקת שמספרת לי מדוע בכלל הוקם המוזיאון ועל ידי מי ולמה.
היא ישראלית החיה בפולין או פולניה שחיה בישראל, תלוי מתי תשאלו אותה.
אבל האישה המדהימה הזו מלאה בידע ועשירה בשפות ותרבות כך שלא הרגשתי כיצד חלפו שעתיים במחיצתה בטרם נרד לתערוכת הקבע של המוזיאון.
במוזיאון ישנה תערוכת קבע ותערוכה מתחלפת, כל אחת מהן מושקעת ומלאת ידע.
ערב לאחר הגעתי נפתחה רשמית וחגיגית התערוכה- "גדניה-תל אביב" המציגה שתי ערים כל כך דומות, עד שאפשר לנסות לנחש מה מהמיצגים מהיכן (ולטעות לפחות פעמיים).
בתערוכת הקבע מוצגים חללים אינטרקטיביים, מלאי תוכן המסבירים שלב אחר שלב בהיסטוריה את יהדות פולין.
את גדוליה, את מנהיגיה, את חלקה ופיצולה הדתי, את בתי המדרש ובתי החרושת, בתי הכנסיות ופוסקי הדור שהתחבבו גם על ה״גויים״ ועל נשים שעשו לכולם בית ספר.
ויש גם אגף מקסים לילדים.
חמש שעות הסתובבתי שם.
לא כי הייתי חייבת.
הרבה אחרי שסיימנו עוד המשכתי להסתובב עם ההדרכה המקסימה שהוצמדה לי.
אחרי הלכו שני צלמים ובין לחיצת יד לפרופסור לחיוך שובה לב להיסטוריונים, גם לימדתי אותם מה אומרות האותיות שד״י על המזוזה (שעשויה מאבן מקורית ששרדה את ההפצצות על העיר במלחה״ע השניה) וגם מה זה ״מצב כפית״ ו״יאללה באלגן״.
בסוף כשראיינו אותי לטלויזיה הפולנית
(רק בכדי שהג׳וייש תוניס מאם שלי תוכל להגיד שיצא ממני משהו בסוף)
אמרתי להם שוורשה עיר תוססת ושמחה ומרגשת וקשה לתאר שעל אותה אדמה התרחשה זוועה שאין דומה לה. ושככה אנחנו, חיים שמחות לצד עצב, כל החיים שלנו, כל ההיסטוריה שלנו.
ואם אנחנו לא זוכרים כל הזמן, זה לא אומר ששכחנו.
המוזיאון הזה הוא אחד מהמקומות החשובים היסטורית לנו כעם ומדינה, מבקרים בו יהודים מכל העולם ולא רק יהודים.
אולם, מעט מאוד ישראלים.
אני יכולה להבין מצד אחד, הרי רק רגע קודם לכן בעצמי הודתי כי סביר שלא הייתי מגיעה למוזיאון ביוזמתי, אך משביקרתי, אני מודה שטעיתי.
בין קירות מבנה יפיפה ולא מנקר עיניים שעומד מאז שנות ה-90 הממוקם בלב הגטו ומציג 8 אגפים של היסטוריה בת 1000 שנים.
ומחכה גם לנו, הישראלים.
הביקור בוורשה היה חוויה קולינארית (מצרפת תמונות אוכל פולני מסורתי שבחרתי לאכול, אולם מציינת כי יש בוורשה היצע קולינארי חובק עולם ואגלה כי בימים אלה מתקיים במוזיאון דיון ושיח סביב האוכל המסורתי של יהודי פולין),
חוויה אישית (לראשונה טיילתי לבד) וחוויה היסטורית.
משמעותית.
מאד.
שעות פעילות המוזיאון:
ב
10:00 – 18:00
ד
10:00 – 20:00
ה – ו
10:00 – 18:00
ש – א
10:00 – 20:00
לאתר המוזיאון:https://www.polin.pl/pl
לפוסט שכתבתי באינסטגרם: https://www.instagram.com/p/B23RkYvnJjl/?utm_source=ig_web_copy_link
לסרטון היוטיוב שמסכם את ביקורי: https://youtu.be/eWa-9it5ozw
וורשה עיר מדהימה,
בהחלט כדאי לקחת אותה בחשבון כיעד לנסיעה הבאה שלכם.
אבל אל תחכו עם זה הרבה… כי איך אומרים בפולין? "אין לי את כל היום!"
