כשאתה משחק עם ילד קטן ומנצח אותו, בשיא הכח והיכולות הטבעיות לך, זה מן הסתם מגמד אותו קצת.
לכן אתה מפחית מעט מיכולותיך ומשחק איתו על פי רמתו.
לא מתבטל לגמרי, כי אתה הרי גדול ויש לזה השלכות, גם את זה הוא צריך להבין,
אבל אתה לא מנצח אותו מאה-אפס. אתה מאפשר לו. אתה קצת, מתקטן.
ואז וונדר-וומן ילדה שוב.
מזל טוב!
ועם זאת, אני שואל את עצמי האם אין בכך עוול לשאר הנשים בעולם?
לא על עצם הלידה המבורכת ח"ו, אלא על האופן שבו היא התרחשה.
האם אישה, המוגדרת בעולם כוונדר-וומן, אשר יולדת, ללא אפידורל, על פי פרסומים זרים,
ללא אף שאגה, צעקה, דמעה, תלונה, אלא בחיוך גדול, על פי פרסומים זרים עוד יותר,
אינה שמה את שאר הנשים, אתכן, כל היולדות דהיום ודעבר, במקום של נשים פחות חזקות? נשים שכאב, קושי, משפיע עליהן כל כך.
האם זה הוגן ונכון שהיא מנצחת מאה-אפס גם במקום הזה?
(שלא לדבר עלינו הגברים, שהתמודדות עם כאב זה היא לא חלק מהארסנל שלנו. וונדר-וומן מביסה אותנו כאן באופן מוחלט)
וונדר וומן צריכה לנצח את הרעים בלי להניד עפעף, אבל ללדת, אפילו למראית עין, ללדת עם פרצוף מיוסר.
וקטן עליה, על וונדר וומן, שחקנית מבטן ומלידה, לנסוך על פניה הרגועות, פנים מתייסרות. למען שאר הנשים בעולם.
זו הזדמנות מצויינת לקום, באיטיות כמובן, ולומר: "כן, הייתה לי לידה לא קלה. למרות שאני וונדר וומן".
גיבורה היא אחת שמאפשרת לאחרים סביבה, להרגיש גם גיבורים, גם אם לא חזקים כמוה.
אני כמובן לא קורא ליולדת המפורסמת לשחרר הצהרה על קשיי לידה ולא מאחל לה או לאחרות קשיים שכאלו.
אבל תחשבו על סיטואציות אחרות, שבהן אתה מסגיר את חולשתך, למען העצמתו של אחד שצריך חיזוק.
לא כדי להפסיד לו, או לרצות, אלא כדי לאפשר לו לעלות את המדרגה הראשונה, ומשם, משם הוא כבר ידלג לבד.
