בכל ימי חייו, לא חשוב כמה ניסתה אמו, הנסיכה המנוחה דיאנה, לגדל אותו ככל הילדים, תוך חשיפתו לחינוך מחוץ לארמון, מתקני כיף, שירות צבאי ולא משנה כמה השתדל וויליאם לנהל אורח חיים צנוע בגובה העיניים – מעולם הוא לא נחשף לעומס גירויים כפי שנחשף אליהם ביומיים וחצי בהם הוא מבלה בישראל. ממרום השקט והאלגנטיות הבריטית הקרירה, צנח וויליאם בחליפה לחום הכבד במזרח התיכון, ללא כובע או משקפי שמש, כי האצילות מחייבת מפגשים פורמליים בעיניים חשופות וללא מגבעת.
כך הפך הנסיך לוורוד ומזיע, כמעט אחד משלנו. רק בישראל הפך הנסיך ללובסטר צלוי ולא יכול היה לעשות דבר בעניין. לאחר המסלול הקבוע וההכרחי ב"יד ושם" וביקורי הבית אצל שרה נתניהו ובעלה ואצל נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הושלך הנסיך העדין לפיח התל אביבי ולהמולה שרק ישראלים יודעים להרים. בדיוק כשראיתי את וויליאם מסתובב בחוף פרישמן, עולה ויורד מסוכת המציל עברו בי שתי מחשבות. האחת, האם קייט מידלטון תוהה כמה חול הוא יביא לה הביתה והשנייה, שמאז שנוצר החול מהתפוררות של אורגניזמים ימיים, הוא לא ראה אדם דורך עליו בבגדים מחויטים ונעליים איכותיות כמו שוויליאם הציג אתמול.
ההופעה של הנסיך האהוד בעולם עוררה את רחמיי וכל מה שרציתי זה שמישהו יעזור לו להשתחל לתוך בגד ים ויאפשר לו לטבול טיפה במים, או לצאת מהחוף למקום יותר מוצל ויותר שקט ופחות צפוף. משחק הכדורגל, עם ילדים יהודים וערבים, פוליטיקלי קורקט ככל שיהיה, גם הוא נערך תחת שמש יוקדת והנסיך שיחק כמו גבר בחולצה מכופתרת ומכנסי מעצבים. לא היה רגע של צל או של מזגן.
וויליאם, ללא קיטורים, המשיך להסתובב בעיר, פגש יזמים וראה את בית ביאליק ולמחרת, כאילו לא הבין שתל אביב היא עיר שנשפכת ללא הפסקה לרחובות, הופגש עם נטע ברזילי בשדרות רוטשילד ליד הקיוסק שם שתו גזוז. הארמון צייץ כפרה עליכם עם האש טאג והמוני אדם הקיפו את הנסיך עם קריאות וצילום ופרחים וההמולה נמשכה לכל מקום שהלך. ובנאום שנשא בערב החגיגי פתח וסגר וויליאם בעברית במלים כמו "ערב טוב" ו"תודה רבה".
רגע השיא נרשם כאשר חשבון האינסטגרם של ארמון קנזיטנגטון הסיר את התמונה המשותפת של שניהם, מרוב ששניהם נראו בה מסנוורים עד אימה מהשמש והעלה אחרת במקומה, מחמיאה בהרבה. גם כאן הוא הפגין סטייל, סבלנות והקשבה למופת. הנסיך העביר ערב נכבד בבית השגריר הבריטי עם אושיות מקומיות כגון שירי מימון, עבר לידר ובר רפאלי. נצפתה כימיה עם רפאלי, שבעיקר הנהנה ונראה כי האיש יודע לנהל שיחות קוקטייל עם כל אדם ביקום.
בסופו של יום, מקסים וג'נטלמן ככל שיהיה, הנסיך ויליאם הוא מריונטה בריטית שאומרת בכל הזדמנות ש"יהיה כבר שלום" וש"הזוועות היו מזוויעות במלחמת העולם השנייה ושחשוב שיהיה פה טוב". הוא לא איש בשורה ואסור לו להביע עמדה. הוא פשוט פנים ייצוגיות. לא התאכזבתי מהביקור הכה נדיר של בן מלוכה בריטי כי לא היה לי מה לצפות. את וויליאם וקייט אני מחבבת באופן קיצוני וללא ספק, יהיה מוזר מאד אם הביקור של יורש העצר (ככה אוהבים לתפוס אותו למרות שאביו, צ'ארלס הוא יורש העצר הפורמלי) ישפיע ולו במעט על שיחות שלום בינינו לבין הערבים. המפגש עם אבו מאזן בשיח ג'ראח נראתה סופסוף יותר טבעית לנסיך. קבלת הפנים הייתה ממלכתית – צבאית, אגב תרגילי סדר צבאיים מחמירי לכת ומזעיפי פנים כמו שוויליאם רגיל מבקינגהאם.
בשורה התחתונה, מלבד עצם בואו, שימש וויליאם כבובת קן, הלא היא הזכר של הברבי. לא כי משהו לא בסדר אתו אלא כי הצפנו אותו וגררנו אותו וטלטלנו אותו וטרטרנו אותו והשארנו אותו "ספיצ'לס" כמו שאומרים בעברית. אני מאמינה שהצורך שלנו להושיט יד ולהיראות מגניבים ולהפגין ישראליות לוהטת, מפריעה לנו לייצר קשר אמתי של שיח והקשבה עם מבקרים. הנה, קח, זה הפרי של הקקטוס, אמרה לו אחת מהקהל שהצליחה לתת לוויליאם מתנה שהוכנה מראש – פירות סברס. אנחנו מכונים צברים שזה למעשה צבר, שזה למעשה קקטוס.
במהלך רוב הביקור, הנסיך נראה רוב הזמן מובך אך בשליטה ואלה לא תנאים מושלמים כדי לייצר דו שיח. הוא יחזור הביתה, כנראה אחרי שמיגל הד, מזכירו האישי המופלא שזו לו משימתו האחרונה לפני שהוא פורש מתפקידו לאחר 10 שנות שירות, יציע לו להוציא את כל החול מהנעליים ולנער את הז'קט ויגיד לקייט: "וואלה, זה הספיק לי למאה שנים הבאות".
