"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" האומנם?

אחרי שאת פוגשת בסרטן את משתנה.
ואני הפכתי להיות מישהי חדשה ביחד עם המישהי הישנה.
אבל לפני שאת מבינה איך את רוצה לדייק את חייך.
את נמצאת בתקופת ביניים, כמו זחל שהופך לגולם וטווה את ביתו ששומר עליו עד שיפקע מתוכו ויהפוך לפרפר.
כל הקורים הללו הם חלק מהבלבול הנוראי, מהאסימונים שנופלים, מהעצב גדול, התסכול, הכעס על העולם, הפחד שמשתק, הבדידות ואי הודאות הענקית. הם חלק ממנגנון ההגנה שלנו, זה ששומר עלינו להבין מחדש את עולמנו לפני שנפרוש כנפיים.

כל אלו מציפים אותך במחשבות, רגשות והתנהגויות שלא תמיד נעימות לסובבים אותך.

לא כולם מוכנים להיות שם באותם רגעים.

לא כולם אוהבים את הגולם שמשתנה, את הפרפר שנוצר, את "יפית החדשה".

והיו שם כאלו, שבחרו לא לקחת יותר חלק בחיי, שבחרו להתרחק.
אותם אלו, שהיו חלק בלתי נפרד מחיי, מסודותיי, מליבי, מרגעיי הקשים והשמחים.
וכשהם התרחקו הרגשתי כאילו פיסה מליבי נקרעה לגזרים.
כאבתי את אובדנם, ניסיתי בכל כוחי להחזירם אל תוך חיי, חשבתי עליהם בלילות, קינאתי בכל האחרים שהם נשארו בחייהם.
שחזרתי את מעשיי באובססיביות, בדקתי איפה טעיתי, ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור, התגעגעתי לעברי איתם.
העמסתי על עצמי בתוך כל הבלבול, הכאב וההתמודדות עם כל מה שעברתי גם אשמה וביקורת עצמית.

עד השלב שלא יכולתי לשאת את זה יותר והלכתי לטיפול.
ואז הפסיכולוגית שלי שלחה לי את השיר הזה "אנשים זמניים" /נועם חורב

פתאום קיבלתי לגיטימציה לתחושותיי, פתאום הבנתי, שאנשים לא תמיד נשארים לנצח.
אני מוקירה את הזמן שלי איתם ומעריכה כל רגע ודקה שהיו שם בשבילי ואני בשבילם.
וגם מתגעגעת לפעמים למה שהיה לנו ביחד.
אבל בעיקר משחררת אותם באהבה
ומבינה שהם באו ללמד אותי שיעור, הפילו לי הרבה אסימונים והמשיכו לדרכם.

למילים יש משמעות מבחינתי ואני יודעת כמה הייתי צריכה באותה תקופה את המילים האלו של נעם חורב שנתנו לי לגיטימציה ודייקו את תחושותיי.

אולי מילותיו יהיו שם גם בשבילכם

האנשים הזמניים/נעם חורב

(מתוך הספר ״טיוטה של אושר״)

כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לְנֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה."

כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנֶצַח הזה הוא טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לָנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לָנֶצַח. וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לָנֶצַח.

אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן – כך הוא משמעותי וחשוב לנו יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.

האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

זה לא עושה אותם פחות חשובים, פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.

בגלל השאיפה האוטופית לְנֶצַח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שלא שמרנו עליהם מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.

אז מדי פעם על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם –
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, הם היו בשבילנו הנֶצַח.