והיינו כזרים.

בכל מקום.
קיץ 2006. בדיוק חזרתי מדרום מזרח אסיה, ואני קובעת עם חברים לקפה בנמל. פתאום נדמה לי שבכל מקום יש כמה עובדים שנראה כאילו יש להם הרבה במשותף: קפה ארומה. גלידת אייסברג. בני הדייג. איך זה שקודם לא ראיתי אותם?
כולם רזים, כהי עור, מבצעים את עבודתם ביעילות ובזריזות ונדמה כאילו הרגע הגיעו לכאן. רק לעשות את מה שמבקשים מהם, זה כל מה שנראה חשוב בעיניהם. הם לא יוצרים קשר עין כאשר הם מפנים כלים. כשהם מטאטאים את המדרכה. מנקים את השירותים. אני מבקשת רשות להיכנס למטבח. אחד המטבחים של אחד מהמקומות בנמל, ושם – אין עובדים ישראלים. אפילו לא אחד. יש שלושה מסודן, שניים מאריתראה. הם נראים עייפים נורא. מסתכלים עלי בחשדנות כשאני שואלת לשמם ומציעה להם מנטוס מנטה.
גן עדן בשבילם.
יוצאת מהמטבח. על אספרסו קצר מתחיל דיון ארוך. אלי, חבר של רפי, טוען שטוב להם פה. אלי אוהב להתווכח ומנסה לשכנע אותי. טוב להם? אני שואלת את אלי. אתה בטוח? תראה איזה עייפים הם נראים. מאז שאנחנו פה לא ראיתי אותם נחים אפילו לחצי דקה! אני בטוחה שלא משלמים להם מספיק. שלא לדבר על תנאים סוציאליים. רגע…אלי שואל אותי. מה נראה לך  – שהם רוצים לחזור הביתה? מה, את לא יודעת? יורים בהם שם! פה זה גן עדן בשבילם. יש להם עבודה נהדרת, שאף ישראלי לא רוצה לעשות. וכאילו שאת היית רוצה את העבודות האלו. אלי, אני מזכירה לו, גם אני וגם אחותי הגדולה עבדנו בניקיונות הרבה אחרי שכבר סיימנו את התואר הראשון. אין בינינו הסכמה. אני מכבדת מאוד את דעותיו אך אותי אלי לא שיכנע. לא הפעם.
כמה ימים אחרי אני כבר אורזת מזוודה (בעצם שתיים. עם קצת אובר-וייט) ונוסעת לארה"ב.
ויזת פליט ודיסק-און-קי.
הזמן שלי עובר. בין עבודה לעבודה וריצה אחרי הדולר התורן אני מוצאת זמן גם להתנדב. אמא שוב מוטרדת ומנסה לשכנע אותי שהתנדבות זה רק למי שיש לו הכל. הכל זה למשל עבודה קבועה, שכר גבוה, זמן פנוי בשפע. ולי הרי, אין אף אחד מאלו. בכל-זאת אני מוצאת את הפעם-בשבוע-זמן שלי, והולכת להתנדב במרכז לפליט.
אחמד היה וטרינר של חיות גדולות בבגדד.
ואריס מאתיופיה הייתה עורכת דין מבריקה והחזיקה במשרה ממשלתית בכירה.
שריף סיים בית-ספר תיכון במוגדישו, חודש לפני שהגיע לכאן.
שריף רוצה להיות נהג. של מוניות, אוטובוסים, לימוזינות. לא ממש אכפת לו. אני פותחת את גוגל-ארץ והוא מראה לי את הבית שלו במוגדישו. וואו, אין שם כלום. אני אומרת לעצמי בלחש. איצטדיון כדורגל אחד גדול, וזהו. מה אמרת? שריף שואל. כלום, סתם מילמלתי לעצמי. אני אומרת. מתגעגע הביתה לפעמים? לא ממש. המשפחה שלי כולם פה. גם כמה חברים. טוב לי פה. אין מה לעשות בסומליה. אין שם עבודה.
בשיעור מחשבים אני מסבירה על הלוח איך לשלוח קורות חיים. כולם בבקשה ללחוץ CTRL + A ולסמן את הטקסט. אחמד ושריף מתקשים. אני עוזבת את הלוח וניגשת אליהם. בלחש אחמד מספר לי שהוא בחיים לא ראה מקלדת. אני מתרגל. בבגדד היו מעירים אותי באמצע הלילה בשביל המלטה של פרה. פה אני מתרגל לאט למקלדת.
לעיתים עצוב לי לראות אותם. ברור לי שבאנגלית המעטה שיש להם, הם מרגישים שיש להם הרבה להסתיר. אני לא יודעת איך ולמה הם הגיעו. לא שואלת יותר מידי שאלות, ככה הנחו אותי האחראיות על המתנדבים. ואריס מספרת לי על החיים שהיו לה באתיופיה. היא כל כך אהבה את העבודה שלה. היא מודעת לעובדה, שלמרות שהאנגלית שלה יחסית טובה, היא לעולם לא תוכל לעבוד כפרקליטה בכירה. אנחנו עוברות יחד על מודעות הדרושים ואני עוזרת לה לנסח קורות חיים.
אישור עבודה? יש.
אנגלית? בינונית.
רישיון נהיגה? עדיין לא.
מאתרות מודעות של מזכירות. פקידות. בסוף היום היא שומרת את כל המסמכים שיצרנו על הדיסק-און-קי שלה. היא קיבלה אותו במתנה ממרכז התעסוקה, ביחד עם תלושים למייסיז' לקניית בגדים ונעליים. ואריס נראית לי מרוצה. אני יודעת שלא פשוט פה, היא אומרת לי. אבל בכל זאת יש לי את כל מה שצריך בשביל להסתדר.
יכול להיות, אני אומרת לעצמי, שעורכת-דין לשעבר לא תפרח מבחינה מקצועית בתור מזכירה בארה"ב, אך בהחלט תוכל להתקיים בכבוד. עם עצמה ועם הסביבה.
אני חוזרת בערב הביתה, ומספרת שיש לפליטים כל מה שהם צריכים. ויזת פליט, בגדים חדשים לחורף, דיסק-און-קי.
אנדי. (תקראי לי ND).
2012. אני יושבת בצומת גלילות ומחכה להסעה שלי. על הדשא, בצל, אני פוגשת את אנדי. מה השעה? הוא מחכה. גם אני. העברית שלו מרשימה. אנדי אומר לי שאני יכולה לקרוא לו ND, זה בעצם אותו הדבר. הוא פה כבר שש שנים. התחיל בארומה בנמל והיום הוא עובד אצל חיים. תכף חיים יבוא לאסוף אותו בטנדר שלו. ייסעו לראש העין. בלי מזגן. אנדי עובד שם בשיפוצים. פעם הוא חשב שטוב לו בישראל. עכשיו? לא כל כך. הוא מתגעגע הביתה. אין לו פה את מה שהוא צריך. אני יודע שאין לי לאן לחזור. מה את חושבת? ברור שאני יודע את זה. אבל קשה לי.
אז מה עכשיו?
לא כי אני רעה. לא כי אני חושבת שישראל היא רק לישראלים. לא כי אני חושבת ששם יותר טוב להם.
רק בגלל שאני חושבת שאין לנו לתת להם את מה שהם צריכים. זה לא הפיתרון. אז מה כן?
צריך למצוא פיתרון. ברור לי שמי שפליט לא בוחר להיות כזה. אף אחד לא רוצה להיות תלוש. אנדי אינו יכול לחזור לארצו, גם אם היה רוצה בכך. את זה אני גם יודעת. אבל אני יודעת שאנחנו לא יכולים לעזור להם.
אם הם לא יכולים לצאת מהבית – בהנחה שאפשר לקרוא לדירת שני חדרים עם ארבעה שותפים בית – בלי שמישהו ינסה להזיק להם – אז יש לנו בעיה.
תקראו לי מתנשאת. תקראו לי גזענית. אני יודעת את האמת. בסך הכל כולם רוצים שיהיה להם טוב.
גם אני רוצה בית בשבילם, ולצערי ברור לי שלעולם לא נוכל לתת להם את מה שהם זקוקים לו.
מדינת ישראל לא יכולה לספק להם את מה שהם זקוקים לו. לא דיסק-און-קי ולא ויזת פליט.
כמו מי שבוחר להישאר עם בן הזוג כי הוא כבר בזוגיות ממילא.
אז מה אם הם לא יכולים לספק את הצרכים ההדדיים אחד של השני? הם כבר בזוגיות. יש משכנתא לשלם.
כמו בזוגיות, כנראה שיש נקודת זמן כלשהי. מכריעה.
בנקודה הזו מבינים שהגיע הזמן להיפרד.