האם משפחה שלמה החליטה להחרים את הזמנתי הנדיבה רק בגלל שלא הזמנתי באופן אישי את אשתו השנייה והנוצרייה של גיסי לשעבר?
איפה אנחנו בסדר?? אצלנו, ברור שאצלנו, אילו אפשרויות כבר יש? לאן כבר יילכו כל האורחים הקבועים שלי?
מה כבר נשתנה???
ההורים עמוק באדמה או שיצאו מכלל שימוש, אחי היחיד ואחותו היחידה של בעלי הם במעמד של גרושים-יחידנים-מסתפחים בחסות מצוות כל דכפין, ואני והסרוויס הסובייטי, עם עיטור הזהב 24 קראט, שהורישה לי חמותי ז״ל בעודה בחייה, כדי לדרבן אותי לארח בעודי עולת ימים – אני והסרוויס נעשה והיא שעמדה שעות במטבח כדי להפיק את המשתה. כלומר: הסדר אצלי כמו כל שנה, האורחים הם אותם אורחים, הם רק ממתינים להזמנה הפורמאלית.
אז מה כן נשתנה?
או! שבכל השנים אין הייתי מזמינה בפעם אחת. אבל השתא, בעקבות כינונה של קבוצת הווטספ, ״משפחה מורחבת״ הנחתי בתמימותי שהזמנה דיגיטלית תפטור אותי מלהתקשר שתי פעמים. הנחתי שעוד לא תיבש הדיו על המקלדת וכבר אראה בתגובה ש-יונתן מקליד/ה, מאשר בשמחה את הגעתו, ואחריו דינה ושולה ושמעון וכל היתר. פשוט.
אלא שההודעה שוגרה ושום שור לא געה, שום עוף לא פרח ושום ציפור לא צייצה. כך עברו ארבעה-חמישה ימים של דום מתוח, שלאחריהם לא היה מנוס מלהשתמש בשיטות התקשורת המסורתיות. הרמתי טלפון לגיסתי הגרושה, אחותו היחידה של בעלי, נציגת הפלג ההוא במשפחה, וזו הסבירה לי שכל עוד לא אתקשר להזמין באופן אישי את אשתו הנוצרייה של בעלה לשעבר – שלא קוראת עברית בווטספ, זאת שמאפשרת לנו בכל סדר לשפוך את חמתנו על הגויים – שום דבר לא יזוז.
"אבל ברור שהיא מוזמנת," ניסיתי, "הרי בעלך לשעבר," (שהוא בעלה של הגויה), "שותף כבוד בקבוצת 'משפחה מורחבת' ואם הוא מוזמן ברור שהיא מוזמנת!"
"לא," הקשתה גיסתי. "את רוצה להקשיב לי ושזה יצליח, או שאת רוצה להילחם בי?"
"חס וחלילה," אמרתי, מבוהלת מהרעיון ששוב תעשה בי שפטים, "אין לי בעיה להרים אליה טלפון, אבל איך ייתכן שעל זה עומד הסדר והשטות הזאת עומדת לכלותנו? ובכלל, ממתי כל כך אכפת לך מרגשותיה של אשתו של גרושך?" שאלתי שאלת תם של אחת שיודעת לשאול.
אבל גיסתי רק אמרה:
"את לא רוצה להבין," והוסיפה: "לכי לעזאזל," טרקה את הטלפון וכיבדה אותי במנת מרור נוספת.
וכך נותרתי בחרבה, מבולבלת. דרשתי בסוגייה כל אותו הלילה, תוהה איך נהיה הפשוט כל כך קשה כקריעת ים סוף, והאם אכן כולם שתקו כי לא הזמנתי באופן אישי את אשתו השנייה של גיסי לשעבר.
למחרת, קצת אחרי קריאת שמע של שחרית, התקשר אחייני ובפיו נמצא הסבר מההגדה:
"אם רק הוריי היו גרושים – דיינו, ואם רק הוריה של אשתי היו גרושים – דיינו, אבל גם הסבא והסבתא של אשתי גרושים – ולכל אלה אין איפה לעשות את הסדר. אז חשבנו שאם אתם בעניין אולי נשכור אולם או שנעשה בחצר של אבא שלי, כולנו."
"אני בעניין!" השבתי מיד, "ודאי שאני בעניין," אמרתי כשחיוך ענק מותח את פניי ועליצות חמימה מתפשטת בעורקיי. הפרדיגמה נשברה סוף סוף! יש אלוהים! הוא גדול אלוהנו, אלוהנו, אלוהנו הזה!
אז מה בכל זאת נשתנה?
השנה אני בת חורין! כן, כן אני ולא שרף! אני ולא מלאך!