"בלב תל אביב יש מקום די צפוף,
שם אפשר לבוא וללמוד קרטה ואיגרוף.
יש שם מזרונים ושקים ומשקולות ורצועות,
ושלושים ילדים עם מגיני ביצים וחליפות,
ושלושים מבוגרים מזיעים עם כפפות,
עושים כושר שרק מלראות אותם אנחנו מתעייפות."
הנארוטו העברי הראשון החליט, כיאה למעמדו, שהוא מצטרף לקבוצה ללימוד אומנויות לחימה במוסד הקרוב לביתנו. בהתחלה, ממש בשעור הראשון, היה קצת קשה ומתסכל, אבל אז פתאום נפתח בו משהו ומאז הוא מתייצב ארבע פעמים בשבוע ומתאמן במלוא הכוח והרצינות.
אני, שצריכה להגן על התואר "אלופת ישראל לנשים בשינה למשקל ממותה", הקפדתי להיות מעורבת בכל מה שקשור לספורט הזה, מעמדתי אשר על הספסל. תוך כדי צפיה בנוער המרטש זה את רעהו, התעדכנתי בחדשות השכונה מפי האימהות האחרות.
אל תתבלבלו – מאד מאד מאד הייתי רוצה להיות יכולה לנפנף לשלום כשזרועי מונפת אל על, אלא שאני מפחדת שהדבר המתדלדל לו מזרועי האחורית יכסה את פני השמש ויגרום לעידן קרח חדש להגיע. וגם הפסקתי לעשן. לפני המון זמן אמנם, אבל זה לא ממש משנה לחמישה עשר הקילוגרמים שנוספו לי (לא כולם בזרוע האחורית, אבל הרבה מהם). בקיצור, קצת קינאתי, ושלחתי את הנארוטו לשאול את המאמנת הראשית (אגדה מהלכת. אלופת עולם. כולה קטנטונת, ומרסקת גברים בגודל של מקרר בלי להניד עפעף), מתי היא עושה אימון לאימהות בטטות. הנארוטו חזר עם תשובה שאין אימון לבטטות, ושאני מוזמנת להצטרף לאימוני הבוגרים המתקיימים במקום. מכיוון שאני לא רואה את עצמי עושה קאטות (שהן סדרת תנועות מורכבת, המלווה בנשיפות, שאיפות וקריאות קרב), ויתרתי בתחושה שהנה, עשיתי מאמץ ופשוט לא הלך לי…
אלא שאבן שזרקה אידיוטית אחת מגושמת לתוך הבאר – גם אלף חכמים לא יצליחו להוציא, וכמה ימים אחר כך קיבלתי זימון בטלפון להגיע לאימון אימהות ראשון. עכשיו כבר לא יכולתי לסגת, ובטרינינג המדובלל שלי התייצבתי עם לא מעט חששות. חוץ ממני התייצבו לאימון עוד שלוש אמהות, וכראוי למגדר – העבירו את האימון ביללות, צחקוקים, רכילויות ודציבלים באופן כללי. אני כמעט ולא פציתי את פי – גם מגודל החרדה, גם בניסיון לשמור על תנועה מינימלית של חמצן בגוף שלי וגם כי פחדתי להקיא. אם עשרה קבין של כושר וסיבולת לב ראה ירדו לעולם, הרי שלא נטלתי אפילו חלקיק מהם.
אלא שעכשיו, אחרי שאני מטיפה לנארוטו ולפורת על חשיבותו של המאמץ בחיינו, כבר לא יכולתי לסגת. אני מתייצבת פעמיים בשבוע לאימון, עם תיק קטן וורוד. קיבלנו כפפות אגרוף ועוד כמה שדרוגים כמו לרוץ מסביב למגרש, קבל עם ושכונה. הבעלים שואגים לנו בעידוד מעבר לגדר בעודם מטיילים עם הכלב, אמהות אחרות מביטות בנו באימה, ואחרינו משתרכים כמה זאטוטים שצועקים לנו בזלזול בכל פעם שהם עוקפים אותנו בסיבוב. תקופה ארוכה היה הסיבוב הראשון נקטע בשל חוסר הסכמה על מהותו – היו את אלה שטענו שהמרסקת התכוונה לעיגול הפנימי, והיו את החננות שמהפחד הגדילו עשות ורצו סביב סביב. וגם הלכו לשאול את המורה אחר כך למה היא התכוונה… (ומאז מפחדות לעבור בשכונה מחשש לנקמה מצד חברותיהן לאימון). בכל תחילת אימון מתבצע גם מיקוח קטן עם המרסקת על מספר הסיבובים, שכולל טענות משונות כמו "אבל היה יום הזיכרון". היציאה לריצה מתחילה בהליכה נחושה, כאילו תיכף תיכף נתחיל לרוץ… רק לאחר שתי פאות של המגרש אנחנו מתחילות בצעדים קלילים של עדר ביזונים. בסיבוב השני תהיה תמיד אחת שתפרוש בתואנה רפואית כלשהי. אחת תעבור להליכה מהירה תוך טיפול בצאצא בוכה / מנוזל / הולך מכות. אחת תעשה קיצורי דרך ותפגוש אותנו בסוף הסיבוב הרביעי, תוך שהיא גומעת את הצעדים האחרונים כאיילה, כשהקוקו המהודק היטב מתנפנף לו מאחור.
אחרי הסיבובים נחזור לאולם הומה האדם. ילדים מגיל חמש עד חמישים בתנועה בלתי פוסקת, הפצת ריחות גוף ובעיקר צעקות. הקטנים צורחים דברים כמו "הוא לקח לי", "היא לא נותנת לי" ו"איפה האפרופו שלי". הגדולים שואגים תוך כדי איגרוף או עליה במתח, כנראה כדי לשכנע את עצמם שהם באמת נלחמים ולא סתם נראים מוזר (ולא מתארים לעצמם כמה הם מזכירים לנו אותנו בחדר הלידה), ואנחנו מצטרפות להמולה הכללית תוך ניסיונות לעבוד על שרירי הבטן התחתונה. האחראים למצבה המדולדל, קרי הצאצאים שהרחיבו אותה, זוכרים למבול בלתי פוסק של הערות גם כשאנחנו בקושי נושמות: "לא לרוץ עם האוכל בפה אמרתי!", "זאת הפעם האחרונה שאתה נשאר איתי" ו"שני סיבובים! שני! לא שתי!" .
חמישה עשר הקילואים עדיין שומרים בנחישות על מקומם. שריר הזרוע האחורית שלי עודנו מתנופף ברוח, אבל קצת פחות. אני הרבה יותר בקיאה בנעשה בשכונה ובעיקר נהנית מהתחושה של הקהילה שנוצרה במקום הזה. הגיל לא מהווה פרמטר כאן – אפשר לחוות רגעים שבהם ילדים וילדות בני שמונה ונערים ונערות בני שבע עשרה משחקים יחד "שבויים" באותה רמה של רצינות והנאה. אפשר לראות ילדונת קטנטונת שמנסה לעלות למתח ואיש שרירים בן שלושים עוזר לה ונותן לה עצות. אפשר לראות נארוטו עברי בכתה ה' שמלמד בחור בן עשרים וחמש איך לדייק את הקאטה שלו, לקראת מבחן החגורה הבא.
ואפשר לראות, ובעיקר לשמוע שלוש אמהות – היפה בנשים, לוחמת זכויות האדם, ובעלת אגרופי הפלדה – שקיבלו הוראה ללכת להתאגרף מול השקים אבל היו באמצע סיפור ממש מעניין…
