"את יכולה לכתוב כמו אלתרמן, אך אם לא תתפסי את הקוראים בשורה הראשונה, הם ימשיכו הלאה ולא יקראו את מה שכתבת", אמר צפריר בשן, מנחה סדנת כתיבה שהשתתפתי בה, מטעם סלונה. משהו בי נע בחוסר נוחות, אני לא רוצה "לתפוס" קוראים, הייתה התגובה הראשונית שלי, חשה כאילו מפה לבנה שנפרשה כיצירה, מוכתמת, בעודי מחפשת טוהר ללא מניפולציות, פשטות נקייה חפה מניסיון לשכנע או לגרום.
"אז שלא יקראו…" חשבתי לעצמי, במילא התחלתי לכתוב מתוך מקום שלא יכולתי לדבר, התחלתי לכתוב, כי באיזה שהוא מקום נגמרו לי המילים, ועם זאת היה לי הרבה להשמיע, התחלתי לכתוב, כי שם מול דף חלק, ללא שיפוטיות הבאה להגדיר מהי אינטלקטואליות, מהי שירה, מהי כתיבה, ומה זה הנכון או הלא נכון, היה מרחב מאפשר, שהעניק לעט את החופש להביע את אשר הלב רצה לדבר, התחלתי לכתוב, מתוך שאלות, ללא שאלה….
ועם זאת, אני מוצאת את עצמי חוזרת לשאלה מה מקור הכתיבה? כמו גם ממה נולדה הריצה? כאשר אני מוצאת את עצמי עלולה להיות מוסטת החוצה, שומעת כיצד העולם החיצוני מנסה לקבוע לי סטנדרטים, או הגדרות ותבניות. אם בשירה יעלו השאלות, מה היא משוררת? מה היא כתיבה טובה? מהי אומנות? הרי שבתקופות פחות טובות באימוני הריצה, יעלו שאלות אחרות שיקראו תיגר על החופש לרוץ, על אותו חופש של להמשיך, מבלי להאחז בתוצאות, מבלי לקצור או אפילו לזהות את פירות ההתמדה.
אותו חופש אחריו אני תרה, אך שבפועל תמיד ממתין שם, מחכה לי, נוכח בעשייה נטולת שיפוטיות, בה טמון הקסם, שם ברגעים בהם המילים מקבלות חיים, והרגלים שרות תנועה, יש יצירה של מנגינת החיים, אשר לא תלויה בהשוואות ואינה מושתת על ציונים, יצירה שהיא השלמות מתוקף היותה.
שלמות אשר לא תסדק עם רגע החשיפה, בה אני מאפשרת לאישי להפוך לקולקטיבי. שלמות אשר תשאר איתנה, לנוכח התבוננות ופרשנות של אחרים, שלמות שמקורה, ברגע יחיד ומיוחד בו המחשבות והרגשות הציתו להבה, אשר גופי העניק לה חיים.
לאורך מסע חיי, היו פעמים כי טביעת האצבע שלי, לעיתים דהתה, הפחד להטמע בהמון הוליד עיוורון לעובדה, כי זה לא אפשרי שאני אהיה כל דבר אחר שאינו אני, גם אם בעולם הזה לעיתים ישדרו לי ללא מילים שמושלמות נמצאת אצל מישהו או משהו אחר.
בעודי מחפשת את הנפרדות התחלתי לזהות את החלק המחפש להיות שייך, אמנם לא במחיר איבוד העצמי, אבל להיות חלק ממשהו אנושי גדול יותר, להגיע ללב האחר, לגעת, כמו שמילים של אחרים ואחרות נגעו בי, כשהן לעיתים מעלות בי חיוך, לעיתים גורמות לבכי, ולעיתים פשוט מעניקות את האמפטיה העוטפת, שביסודה החוויה האנושית המשותפת שמחברת.
בשנים האחרונות, אני מתמודדת עם ההכרה בשיפוטיות שלי, מול עצמי, מול אחרים, מנסה להשיל את תבניות החשיבה הסטריוטיפית, מנקה את מה שאני חושבת שאני יודעת, למה שאני מרגישה וחווה.
מבינה כי בעולם בו הדעות הפכו לאמת מוחלטת, רק חזרה פנימה למצפן הפנימי, תאפשר לי לקבל החלטות לעשייה אשר תאפשר צמיחה בריאה. ושואלת את עצמי שאלות, מוכנה להתמודד עם התשובות, ועם הזמן שלוקח להן להחשף בפניי, נשארת סקרנית, פחות מומחית, יותר לומדת, כדי שבמפגש עם האחרים יהיה מקום לגדילה משותפת, תוך חיפוש מרחב עם גבולות, שלא הופכות אותנו למשבצות, בתוך בליל של חוקים.
מתוך ההכרה בשלמות הקיימת ביצירה ובהגשמה, נעתרתי להצעה להשתתף בערב הקראת שירה, מטעם ויצו, סניף ירושלים, היה זה צעד נוסף לנסות ולהתנסות, מתוך הבנה והשלמה, שלי יש את הבחירה לכתוב ולאחרים יש את הבחירה להתחבר או לא… וכמה קסום ויקר דבר זה…
אז מצרפת משהו שכתבתי, בתקווה ואיחול שכל אחד ואחת מאתנו , תמיד נזכור, כי גם אם אנחנו טיפה באוקייאנוס, אנחנו, כפי שאנחנו, כל אחד ואחת מאתנו, גם האוקייאנוס עצמו, משמעותיים, באותה מידה, לא יותר ולא פחות…
שתיקה של רוח מנשבת…
דברים שחלמתי,
עולמות שביקרתי,
שנייה שעברה בין שנים שחולפות.
מילה שכתבתי,
משפט שזנחתי,
שתיקה חרישית בין רוחות מנשבות.
פסיעות שהשארתי,
עקבות שהותרתי,
מגע שנמחק בין עונות מתחלפות.
תפילה שלחשתי,
מזמור שנשאתי,
קדושה מתחדשת בין הריסות.
בתוך מסע קצת ספירלי,
שאינו רנדומלי,
עולה ויורדת בין תחנות.
קצת כמו המים,
הנושקים לשמים,
בין גאות ושפל של לילה ויום…
שתהייה שבת שלום ממני,
שבתאית
