זוכרים את המשפט ״ואני רציתי סה״כ להגיע הבייתה בשלום״ ? הוא מגיע, נדמה לי, מהשיר ״גבעת התחמושת״.
את הכותרת למאמר לקחתי משם. הכוונה ב״הבייתה בשלום״ היא – להגיע למקום שמקבל אותי, שם אני יכולה להיות מי שאני, יש שם חום, נוחות, התרפקות, הקשבה, שיתוף, המקום שמקבל את הגוף והנפש שלי כמו שאני, בלי הצגות.
וב״קצת אהבה״ – זו שהזכרתי בכותרת? same same. קבלה גוף ונפש, חום, התרפקות…אותם דברים טובים.
אני הבנתי את המשוואה. ואתם? אהבה = הבית = אני אהבה מרחפת בבית ואוי לנו אם לא. ובעצם, אם אהבה היא הבית שלי והבית הוא האהבה שלי ושניהם הם שלי, יוצא שאני היא גם הבית וגם האהבה שלי. נשמע טריקי, נכון? אהבה היא החוזק שלנו, המהות, המבצר שלנו, הבטחון, תמצית הטוב. המשאב העיקרי שלי, שלך, שלנו. יש לנו כל כך הרבה ממנה שאנחנו מחפשים להעניק אותה כל חיינו. אנחנו חייבים להעניק אהבה למישהו. מישהם, במידות שונות כמובן, אנחנו שואפים לפזר אותה ולא לאצור את האנרגיה העצומה הזו בפנים. כל מחקר שנעשה אי פעם אומר שכשאוהבים אנחנו בריאים יותר והאדם, או המקום, שם הכי קל, מתאים, חשוב ומהנה להעניק מהאנרגיה הזו….ברור, לא? זה נמצא בקשר זוגי טוב, כמובן.
כי שם, אנחנו מקבלים הרבה בחזרה, בגובה העיניים, בנדיבות. על זה אנחנו חושבים ומקווים כשאנחנו בונים קשר. זו הסיבה בגללה תמצאו מאות אלפים של סינגלים שמחפשים אהבה ללא הפסק. על זה חולם עולם ומלואו . לתת אהבה ולקבל ממנה. לתת ולקבל. זרימה של אנרגיה.
אז מה עושים כשאין בני זוג? מחפשים. הולכים לדייטים. נכון?משוטטים ומחפשים נואשות להתאהב…לאהוב. בשביל האנרגיה. הזרימה.
ועכשיו בתוך זרם המחשבות הזה, מצאתי את האבסורד: אז אם אנחנו בנויים מאהבה ומחפשים לתת אותה מדוע הדייטים שלנו לא מצליחים? מדוע במקום התחלה של זרימת אנרגיה, יש פלונטר? מדוע, פעם אחר פעם אנחנו נכנסים למשבר, למיאוס ולתסכול מהחיפוש? הנה התשובה: כי תוך כדי חיפוש, שכחנו שיש לנו אהבה ולא צריך לחפש שמישהו יתן לנו אותה. שכחנו שהמטרה שלנו היא קודם לשחרר אהבה כדי שיהיה מקום להכניס אהבה חדשה. זוכרים? זרימת אנרגיה? כי חיפשנו אהבה בקונטקס בלתי אפשרי, בחוץ, אצל המסכן הזה שבמקרה פוגש אותי, בלי להכיר… ציפינו שמישהו שהוא זר לי ואני לו – יתן לי את האנרגיה האהבתית הזו. הזוי והזוי פעמיים כי שנינו יצאנו מפוקוס. גם אני וגם הוא. שנינו שכחנו שאנחנו לא צריכים זה את זו כדי לקבל עוד אהבה, שהרי יש לנו אותה. כמשאב עצמוני. וכך קורה שרוב הדייטים מסתיים באכזבה דו צדדית ובקריזה מהדייט, ממנו, מעצמי, מהעולם כולו. ואח״כ? אם יש דבר רע שדייט רע עושה לנו זה להשכיח מאיתנו ש ״אנחנו אנשים של אהבה״ וחוזר חלילה. שוב דייט בלי הפוקוס הנכון, שוב אכזבה, שוב שכחה וכל דייט שיבוא מתנהל גרוע יותר ויותר בגלל אותו מפגש בו שכחנו שאנחנו מחפשים לתת ולא לקבל. שכחנו שאהבה זו אנרגיה שצריכה לצאת ולהכנס באופן מעגלי.
לשכחה הזו יש תופעות לוואי קשות. בגללה אנחנו שמים פוקוס על כל מה שלא נכון כמו: האם הוא ״המתאים״ לזוגיות? ״הנכון״, ואיך ״המעמד שלו?״, ״יש לו כסף?״… ״הוא שמן מדי, או רזה מדי, שעיר או קרח מדי, האף שלו עקום וכו׳. רשימת המבחנים היא ארוכה ויודעים מה? מבחנים זה לא אהבה. מבחנים זה גם לא היכרות. היכרות עם אדם היא היכרות עם מי שהוא. רגשותיו. התודעה שלו… מבחנים – אפשר בתיכון. באוניברסיטה.
ממבחנים לא יוצאת אהבה, לא יוצא חיבוק חם או נשיקה, אינטימיות במבחן כזה הציון בד״כ = נכשל. אי אפשר להתאהב וליצור אינטימיות כשבוחנים ונותנים ציונים
אז אם אתם רוצים להכיר ולאהוב, תכירו ותאהבו. תשאירו את המבחנים בבית. מקסימום זה יצליח ואם לא, הדייט יסתיים בידידות טובה ולא בטעם מר של כשלון וביזוי או מיאוס הדדי. אנחנו אמורים לצאת מדייט בהרגשה שהכל בסדר, שאנחנו שלמים ולא מרוסקים או מתוסכלים, בהרגשה שכמה נחמד היה להכיר עוד בן אדם, זוכרים שאנחנו אנשים של אהבה ויודעים שאם הוא לא האדם הנכון שיכול לקבל את מה שיש לי לתת, יגיע האדם הנכון כי להתחבר באהבה אנחנו חייבים. זה רק עניין של זמן.
למפגש Happy Date הקרוב –https://lp.vp4.me/gids יש עוד מספר מקומות ! לא הרבה.
