היום ממש , לפני שנה , היינו שם .
אתה כרגיל הגעת לפני , אני עוד נעמדתי רגע מול המראה , בודקת שהגעתי בלבוש צנוע מספיק שלא לעצבן אף אחד .
בחדר לא גדול עמדנו שנינו , כמו שני אנשים זרים חמושים בנשק , כל אחד ועורך הדין שלו .
כאילו לא חיינו יחד 25 שנים .
כאילו מעולם לא ניצחנו מלחמה משותפת , או גידלנו ילדים יחד , או היינו הכתובת אחד של השנייה – פיזית ונפשית .
מדהים איך שני אנשים שחלקו חתיכת חיים ביחד יכולים למצוא את עצמם במעמד כל כך זר , קר ומנוכר .
ומי היה מאמין ששנה אחרי , הצורך לכתוב את הדברים יעלה בי בשעה שאני מביטה בך ישן …
מה שלא ידעתי אז , זה שהגעת לרבנות עם ספקות מאוד גדולים .
חיפשת אצלי סימן כלשהו שיעיד על כך שאני לא בטוחה . לא ממהרת .
משהו שיגיד לך שלא המשכתי כבר הלאה בחיי ושיש עוד סיכוי , איכשהו , שתוכל לחזור ולהיות חלק מהם .
איך יכולתי לדעת ?
עד הרגע האחרון שמרת על מרחק בטוח … כשאב בית הדין שאל אותך מה אתה רוצה , ענית במילה אחת : "להתגרש" .
כשהוא פנה אליי בקושי הצלחתי להגיד שני משפטים רצופים בלי לפרוץ בבכי עקב בליל הרגשות שעורר בי המעמד .
עורך הדין שלך דיבר , עורכת הדין שלי דיברה , ואז פנו אליי .
הם הופתעו לגלות שלא קראתי כלל את כתב התביעה שהגשת נגדי .
בעצתה של עורכת הדין המופלאה שלי השארתי את המעטפה שהגיעה בדואר סגורה . היא עדכנה אותי במה שהייתי חייבת לדעת , על הפרטים ויתרתי .
ידעתי מניסיונן של חברות קרובות , שעורכי דין יכולים להיות מאוד "יצירתיים" כשהם מגבשים כתב תביעה והחלטתי שאני חוסכת מעצמי את הכאב .
והם הצליחו להפתיע אותי , יושבי בית הדין .
באתי מלאה בחששות ודעות קדומות על המקום הזה , אבל קיבלתי אב בית דין ששלח את עורך הדין שלך להכין שיעורי בית מחדש .
ניצחון הצדק על החלקלקות .
חיפשתי את עיניך כשואלת האם באמת ככה ראינו את זה בעיני רוחנו … ככה רצינו שזה ייגמר ? ככה רצינו לזכור את אקורד הסיום במנגינה שהייתה שלנו ? שעבדנו כל כך קשה כדי שתהיה שלנו ?
לא הצלחתי ללכוד את מבטך , לא הצלחתי לראות לך לתוך העיניים שאני מכירה טוב כל כך … וויתרתי .
במסדרון הרבנות , כששני עורכי הדין שלנו דיברו על כל האפשרויות אני חיפשתי פינה שקטה שבה אוכל לבכות לעצמי את נהרות הדמעות שלי ולקנח את האף בלי שכולם יסתכלו . רק רציתי לסיים , לצאת משם כבר . להשאיר מאחור את הרגע הזה , את היום הזה , את פרק החיים הזה .
לצאת החוצה בתפילה לאלוהים למצוא את הכוחות הדרושים כדי להתחיל מחדש .
את הכוחות הדרושים להיות חזקה מספיק בשביל להכיל את כאבם של הילדים , את כאבי שלי ולצעוד קדימה .
ואז הסתובבתי כדי לחזור ואתה עמדת שם . קרוב כל כך , שיכולתי להרגיש אותך נושם . קרוב כמו שהיית פעם , כמו שהיינו פעם , ונבהלתי .
אחרי כמה חודשים בנפרד הרגע הקרוב הזה היה קצת מוזר …
שאלת בשקט אם מקובל עליי שנשחרר את עורכי הדין ונשב לדבר על הכול לבד . בלי מטפלים זוגיים , בלי עורכי דין , בלי פסיכולוגים . רק אתה ואני לבד .
נשב ונסכם את הכול אמרת , ואני הנהנתי בהסכמה .
היום אתה שוב אישי . אני אומרת "שוב" למרות שלא התגרשנו , כי התחלנו הכול מהתחלה .
הלכנו על כול הקופה , הימרנו על הכול בסיבוב אחד אחרון , רגע לפני שהזמן נגמר ומחלק הקלפים סגר את האפשרויות .
והצלחנו .
זאת הייתה דרך לא פשוטה לעבור , שנינו ביחד וכל אחד לחוד , אבל זה היה שווה .
נדרשו מאיתנו הרבה סבלנות , יכולת להכיל , הקשבה , חמלה , סליחה ואהבה . וכל מילה כזאת היא עולם ומלואו , כותרת לפוסט בנפרד .
נדרשו מאיתנו תעצומות נפש כדי לא להיכנע ברגעים שבהם היה קשה מדי להמשיך .
ועשינו זאת . עשינו זאת .
היום אנחנו חזקים יותר מאי פעם , מבינים הרבה יותר , ובעיקר יודעים .
יודעים שכלום לא מובן מאליו , כלום לא סגור גם אם הוא נראה הכי סגור בעולם , והדברים החשובים באמת שווים שנעבוד עליהם קשה .