ראית לפני כן סרט שהופק, בויים וצולם כולו באירלנד? שאלתי את בובה שלי ברגע שיצאנו מהקרנת הסרט- המתופף והשוער ( The Drummer and the Keeper).
טרם ביקרתי שם, שמעתי על כך שהיא שופעת גוונים של ירוק וכבשים…מלא כבשים, וויסקי, ובירה גינס. זה מה שקיבל את פנינו בסינמטק תל אביב השבוע ביום ראשון, לציון פתיחת שבוע הקולנוע האירי(ויסקי ובירה, לא כבשים).
אני אתחיל מהסוף. הסרט הזה מרגש. בחסות החשיכה הרשתי לעצמי גם לדמוע קצת תוך כדי.
אני אנסה לתאר מעט את העלילה כדי שאוכל להבהיר יותר מה היא החויה שאני לקחתי מהסרט. מדובר על חברות שנוצרת בין מתופף בשם גבריאל אשר מאובחן כסובל מהפרעה נפשית( מאניה-דיפרסיה) וכחלק מהטיפול במחלה( מעבר לטיפול הקונבנציונלי של תרופות) הוא מצורף לקבוצת כדורגל שבה משחקים נערים ונערות מיוחדים. אני לא אוהבת להגיד שהם בעלי מוגבלות כפי שאולי ניתן לתאר אותם. בעיני לכולנו יש מוגבלות כזאת או אחרת. ההבדל הוא שיש כאלו שזה יותר בולט אצלם לעומת אחרים שיודעים או יכולים להסוות את המוגבלות שלהם. שם הוא פוגש שוער בשם כריסטופר בעל תסמונת אספרגר. הסרט מתאר את החברות ביניהם, לכאורה הכי בלתי אפשרית אבל למעשה הכי ברורה מאליה וכזאת שתורמת המון לכל אחד מהצדדים.
לא זכור לי שצפיתי בסרט לאחרונה שנגע כל כך בנקודות או סוגיות שלא ששים לעסוק בהם בקולנוע המסחרי של ימינו. וזה מובן, כי אני כמו רוב בני האדם, כאשר אנחנו הולכים לקולנוע, מעדיפים להשאיר את הפצעים הללו מחוץ לאולם, וביחד עם דליי פופוקורן ומיכלי קוקה-קולה, לראות מציאות אחרת, עולם בדיוני ודמיוני, דברים שקורים לאנשים אחרים, או שאולי יקרו אי פעם. מאוד לא פשוט לראות מול הפנים מציאות לא פשוטה, בוודאי לא באולם הקולנוע שאמור ליצור עבורנו מציאות אחרת.
הסרט המתופף והשוער מספר עד כמה גם בשנת 2018, עוד רב הנסתר על הגלוי בכל הנושא של פגועי נפש, עד כמה החברה לא בהכרח יודעת איך לגשת לזה. נכון שיש מודעות, הרפואה השתכללה ויש גישות שונות לטיפול אבל עדיין, יש תחושה של סוג ב', ויד ביד עם זה נמצאים אלו אשר מאובחנים על הספקטרום האוטיסטי. מי שמאובחן כבעלי תסמונת אספרגר הם בעלי רמת משכל גבוהה משמעותית כי החשיבה שלהם היא לוגית לחלוטין. הם לא בהכרח נטולי אגו אבל הם חושבים בצורה מאוד ברורה. ואנשים שמאובחנים כפגועי נפש לרוב חושבים באופן מאוד עוצמתי על כל דבר. כמו שהמתופף מתאר בסרט- אתה יכול לקום יום אחד והכול נפלא ואתה יכול לקום למחרת, ושום דבר בחוץ לא השתנה, אבל הכול שחור ונורא. ובמהלך הסרט נוצר חיבור בין שתי הדמויות המרכזיות. הסרט מסתיים בכך שיש הבנה כמה אחד צריך את השני. שהם משלימים זה את זה. הם מודעים לפגמים שיש בכל אחד ובעובדה שביחד הם יוצרים שלם מבורך.
החברה לא תמיד יודעת להתמודד. לא עם זה ולא עם זה. יש מקומות שנקראים מוסדות שאמורים לטפל באותם אנשים מאובחנים. הם מקומות לרוב נפלאים עם אנשים נהדרים עם המון סבלנות ואנושיות שמנסים לתת תשומת לב וקשב ולסייע לאותם אנשים לצאת החוצה לעיתים מאותם מקומות. אבל עדיין אנחנו כחברה נוטים "לכלוא" אותם בתוך המקומות הללו, כלומר שעד שהם לא יהיו כשירים להלך בינינו ולידנו, הם צריכים להיות סגורים. שם. הסרט מנסה להראות צמד בחורים, שמתעקשים לא להיות מקועקעים על ידי הפגיעות שלהם דרך החברה הסובבת אותם. היא לכל החיים בכל מקרה תלווה אותם. לא באמת משתחררים מזה. גם לא על התנהגות ממש טובה.
הדבר המבורך הוא שהסרט הזה גורם לך לחשוב. הוא עשה עבורי משהו מופלא שסרטים אחרים שיצאתי לצפות בהם בקולנוע לא עשו. הוא נשאר איתך גם יום ויומיים אחרי. בגלל זה רציתי ללכת לסרט הנ"ל. מעיון בשאר הסרטים שמוצגים במסגרת השבוע, אין ספק שהם נבחרו בקפידה יתרה. כל אחד הוא סרט חזק, בעל משמעות. החויה ממשיכה להלך איתך. ולו רק בשביל זה שווה ורצוי לצאת מהחשיבה המאוד סטנדרטית שהתרגלנו אליה. קולנוע אמריקאי, הוליווד, אותם דמויות, אותו דיבוב.
ד"ר סוס אמר שכשיוצאים מגלים דברים מופלאים. ולכן כדאי לעיתים לצאת מהטאבו.
לינק לטריילר של הסרט –
* שווה לבדוק את שאר הסרטים שמוצגים דרך האתר של סינמטק תל אביב, חיפה וירושלים*
צפייה נעימה!
