ואהבתי את שניהם …..

האהבה שלנו – הלונה פארק הפרטי שלנו – כמה פעמים דברנו על אותה תחושת חלום של קרוב ונוגע בערגה ומלטף כמעט כוכבים וכמה פעמים אנחנו מתרסקים באותו מקום . ישר מאותו מתקן שהיינו בראשו לפני כמה דקות עד לתחתית וטובעים בים של דמעות. תגיד, שמת לב שלפעמים התחושה היא שהרבה יותר דמעות – האהבה שלנו מסוגלת להכיל. פעם אהבנו בשפת האהבה שלנו – זו המחבקת, המתרפקת, הענוגה, זו ששוזרת את עצמה ביננו ברכות או בעוצמה. פעם אהבנו כך. ידענו לאהוב כך וידענו לכעוס מהלב, מאותו לב שאהב לפני יום או יומיים, גדלנו קצת איש, היום הלב שלי יכול וגם אוהב את כולך (על הדבש ועל העוקץ) גם כשאתה כועס או מרגיש פגוע.
אני מרגישה היום שאתה יכול לכאוב את עצמך בתוכי, שיש לי מקום גם בשבילך וגם בשבילי. יש לי מקום בתוכי לחבק אותך כשקשה או כואב לך. נוח לי היום יותר לקבל באהבה את הכעס או התסכול שלך, אני יודעת ומרגישה שאני באה מאהבה, וכשבאים מאהבה יש מקום כמעט לכל מה שמביאה איתה האהבה הזו.
גדלנו עם האהבה הזו ופתאום אני מרגישה שבתוך כל אלה נהייה לי צפוף, אתה אומר לי דברים שאין לי מקום להכיל, אני לא רוצה לכעוס ופתאום אני מוצאת את עצמי שם, איך הגעתי? הרי היינו לפני זה במקום הכי טוב בעולם. למה הלכת למקום אחר? אולי אני? אולי אנחנו כבר מדברים בשפות זרות? הפכנו להיות מישהו אחר או שאולי פתאום איזו תחושת זרות  ביננו? ואולי…….אולי  די? אולי אהבנו די, איך נדע? אז איך נדע אם מיצינו את האהבה שלנו?
זה שורף, זה צורב, זה קורע את נימי הלב – רק המחשבות האלה. איך הגענו לשם? אולי זה טבעי? אולי זה מסלול חשוב?  אולי נגיע דרכו למקום שנאהב אחרת? אחרת – זה יותר טוב ?? שאלתי.  לא  יודעת – מאיפה אני צריכה לדעת אני עונה.  זוז, אני אומרת… לא נוח לי שאתה נוגע בי עכשיו. תגיד, אתה מרגיש שיש לך מקום בתוך הקשר שלנו? או שאתה מרגיש שאתה גדל לתוכי או שאתה מתפתח  או…..? למה את שואלת אתה אומר…….פשוט כי נורא צפוף אצלי, ואני רוצה להיות במרחב,  אני צריכה את זה, אני צריכה שיהיה לי מקום לספוג עוד. אתה שואל עוד מה? אין לי תשובה איש. אין לי תשובות לכל דבר – אבל אם יש משהו שמפחיד אותי בחיים זה שלא יישארו לי רווח, שיהיה לי מדי צפוף –  אפילו אתה.
נו, הגענו לעמדת הנעלב….מה אתה ישר מתגונן ותוקף? אי אפשר לדבר כמו בני אדם בוגרים ואתה בלי נשימה ישר אומר לי מי שאוהב לא מחפש רווח בתוך האהבה.  תגיד אני אומרת, אתה שומע את עצמך? איפה המקום שלך ??
אתה – בלי להסס לשנייה אומר לי המקום שלי איתך, לידך, לצידך – אני מסתכלת עלייך כאילו נפגשנו לפני רבע שעה ולא היה לי מושג מי אתה…..ממש שפות שונות. הלללו – היית כאן לידי לפני דקה? שמעת מה אמרתי שאני צריכה? וזה המקום שאתה מרגיש שנכון לנו עכשיו?  הרי שום תשובה שאני אומר עכשיו לא תהייה טובה, נכון? אתה אומר וגם צודק.
בוא נלך לישון , לא רוצה ללכת לישון כועסת, נשתה תה עם נענע כמו זוג קשישים על הערסל, נתחבק ונרדם לנו שם. ככה נרדמנו לנו. גנבנו שמיכת צמר שהייתה מונחת שם על כסא כי גם עם החיבוק הלילות כבר הופכים לקרירים של ממש וכנראה שהחיבוק שלך לא יספיק לי בלילה הזה.אני צריכה יותר.
בוקר – אלוהים כנראה ממצמץ בריסים, אני מרגישה את רטיבות השמיכה מהלילה ואת הערסל קצת לח. כן, כנראה נרדמנו כאן אני מהנהנת. אני גוררת את עצמי לחדר ורואה אותך בחצי מבט נכנס כבר להתקלח. כן, אתה מתחיל היום משמרת מוקדם ושווה לך לשתות קפה בנינוחות עם העתון. אני נרדמת שוב…מנמנמת. מריחה את הקפה ואחרי כמה דקות שומעת את טריקת הדלת.
נרדמתי כנראה לעוד שעתייים שלוש והתעוררתי עם השעון. רציתי להרוג אותו. את השעון. למה המציאו שעונים מעוררים? אני לא צריכה להביט בלוח לראות איזה יום היום, אני יודעת. איך? אני מחפשת תשובה בשבילי, לא מצאתי עוד את השאלה המדוייקת אני אומרת לעצמי – אז איך את מחפשת תשובה אני עונה לעצמי בתחכום ובשנינות…..
שכחתי לשאול אותו אתמול איפה הרכב חונה ואני מתחילה לשוטט ברחוב לחפש מכונית מוכרת. מרגישה ברת מזל היום, המכונית הרביעית – שלי. וואלה, צריך לקנות פיס. אולי נרוויח. בדקתי אם לקחתי הכל – מצאתי שם את המחשב עם כל החומר . חשבתי בלב כמה אידיוט יכול להיות בנאדם אחד. מילא אני – זו עובדה קיימת. אבל הוא? הרי נסעת אתמול ברכב, איך לא ראית את המחשב זרוק שם ולמה לא הכנסת אותו הבייתה? אולי לא רצית לראות – יכול להיות? סוג של נחמה שלא מנחמת אבל מדברת בשפת מנחמים ומתרצים.
הוא פתח את הדלת , לא צריך מילים, היה לו מאג עם קפה בדיוק כמו שאני אוהבת ושותה בימים ובלילות הארוכים שאנחנו עובדים. הוא הניח את הקפה על השולחן והסתכל לי עמוק לתוך העיניים, את רוצה הוא שאל בשתיקה? כן, הנהנתי בשתיקה עם דמעות על הריסים. הוא הסתכל עליי שוב במין חיוך-חצי חיוך, זז טיפ טיפה הצידה ואמר בשקט רועם : יש לך בן זוג עם הרבה מאד מזל הבן-זונה הזה…
עמדתי שותקת והושטתי יד לקחת את המאג עם הקפה שהתקרר לו , העיקר שאני אהייה עסוקה במשהו עם הידיים , אחרת אני מחזירה אותו אליי. עם היד הפנוייה אני מעבירה אצבעות כף יד אחת על תווי פניו ויודעת שגם הוא שלי ובחרתי לשחרר – ברגע שידעתי את זה , בדיוק באותו רגע – הרגשתי שכבר יש לי מקום והמון רווח בשביל מי שמדבר איתי לפעמים שפה אחרת אבל נוגע מאד מאד נעים בשפתייים. 🙂
אני אוהבת אותו,  אני אוהבת אותו מספיק ולא הייתי צריכה להכאיב לעצמי ולעשות מבחנים כדי לדעת שאני אוהבת אותו. אנחנו מדברים באותה שפה  בדרך כלל, נכון – אנחנו על הלונה פארק , פעם למעלה פעם למטה עם הצחוק והחיבוק, עם הדמעה והריסוק, אבל אנחנו  גרים באותו בית, ועושים אהבה כי אנחנו אוהבים.
יש לי המון מקום עכשיו מותק, אני יכולה ובוחרת להכיל  אותך, אני אוהבת את השמח והמצחיק והכואב והדומע, הבועט והמחבק…..אני מוצאת מקום להכיל את אלה ועוד…יש לי המון רווח..
אוהבת אותך מאד