מכירות את זה, שאתן מתיישבות מול קופסת עוגיות, ומרימות עוגית שוקולד צ'יפס אחת- אבל בסוף מגלות שהקופסה ריקה ושהבטן שלכן מפוצצת? כאילו, בסך הכל רציתן לאכול עוגית שוקולד צ'יפס אחת. אבל שליטה עצמית זאת סוגיה כואבת כשמדובר בעוגיות. התפרצות זאת חבילה של עוגיות שוקולד צ'יפס: פריכות, נימוחות בפה, שמשאירות אתכן עם רצון חזק לרק עוד אחת ודי.
אתמול בלילה פתחתי לתומי את הספר, התכרבלתי בשמיכת הארי פוטר שלי, ובפיג'מת הארי פוטר- ושמתי כרית מתחת לגב, כדי שיהיה נח- והתחלתי לקרוא. בפעם הבאה שהצצתי בשעון, השעה הייתה 3 בבוקר. הבית היה שקט, והרוח נשבה בחוץ, והמח שלי התחיל לאכול סרטים. זה כמה הספר הזה היה חי. לרגע אחד דמיינתי שאני שם, ומגפה מסוכנת משתוללת בחוץ.
קמתי מהמיטה, שתיתי כוס תה קינמון, ונרדמתי.
בבוקר, שוב מצאתי את עצמי עם האף תחוב בתוך הספר.
ארוחת בוקר? מיקלחת? צחצוח שיניים? להזכר איך העולם בחוץ נראה? חס וחלילה. הדבר היחיד שהמח שלי הסכים לעשות, זה לקרוא את הספר. ולקרוא ולקרוא ולקרוא. עכשיו, סתם שאלה, מישהו יודע איפה אפשר להשיג עמוד שידרה חדש? נראה לי ששלי מקולקל.
עכשיו, את בטח יושבת מול המחשב וחושבת לעצמך: אבל אמיר, אתה תולעת ספרים. זה בטח קורא לך מלא. אז לא. ממש לא. בגלל שאני תולעת ספרים, שעובד ולומד , פיתחתי הרגל שמגן עלי מפני הישאבות בלתי רצונית אל תוך עולמות מרוחקים. אני קורא כמה ספרים במקביל. כן כן, כמו סדרות בטלוויזיה, שרואים פרק מדוקטור הו ופרק מאלמנטרי. ככה אני קורא. עכשיו אתן מבינות למה אני נפעם?
הספר היה מעניין, עם המון אקשן ותנועה, וסיפור אהבה בלתי הגיוני בעליל שנועד להשאיר את הגיבורה שלנו עם מלווה לאורך כל הספר. הסיפור אהבה הזה עיצבן אותי. למה הוא היה שם? אני אוהב סיפורי אהבה- כאלו שמזיזים ומקדמים סיפורים. כאלו שחוץ מקיטשיות גם מראים על מחשבה ותכנון של הסופרת. בנוסף לזה, התעלומה שהגיבורים כל כך רוצים לפתור, היא ברורה מהתחלה. לאורך הסיפור רציתי לתפוס אותם מהכתפיים ולהגיד להם "אבל זה מול העיניים שלכם, אדיוטים" זה ככל הנראה נעשה בכוונה- אבל גם הוסיף לי סוג של עצבים לאורך כל הספר. והכי גרוע- הספר נגמר ב… נקודת השיא! כן כן. הייתי נהפך למעריץ נלהב של הספר אלמלא זה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. כאילו, את עד כדי כך לא בטוחה שאני אקנה את הספר הבא שאת מסיימת אותו בשיא המתח? כאילו, אני עכשיו צריך לחכות שנה תמימה עד שיתרגמו את הספר הבא- רק כי את לא בטוחה בעצמך? (כן קסנדרה קלייר, זה חל ג עלייך)
בכל מקרה, הספר עצמו היה חוויה כייפית של עקשן ומתח. ןבל נשכח, הספר קורה באזורים של אנגליה שלמדתי בהם בפנימייה, אז גם היה לי כיף לחזור לגיל 17, ולשוטט במקום שהשמש כמעט לא שוקעת בקיץ.
האם אני ממליץ לקרוא את הספר? כן. למה? כי הוא זורם, והוא נחמד והרעיונות שלו מעניינים.
האם אני כועס על הסופרת על הסוף? גם נכון. מה לעשות, החיים הם לא שחור ולבן.
אהבתם את הסקירה שלי? יש עוד מלא תוכן מהממם באינסטגרם שלי ובאתר שלי. אשמח לראות אתכן שם!