התעמרויות בעובדים, אני אומרת די!

שמי נורית וזה הפוסט הראשון בבלוג שלי. החלטתי לכתוב את הסיפור שלי כדי להוציא אותו לעולם, לשתף את העוול שנעשה לי ולחשוף אותו ובעיקר לספר מה הבנתי מכל מה שקרה ואיך אני ממנפת את זה להמשך.

על פעילותי בשנתיים האחרונות או בעצם על קצה המזלג שלהן, כתבה הבלוגרית מיכל זוהר בסלונה. לטובת מי שלא קרא הנה תקציר-  כחברת ועד במקום עבודתי, פעלתי נגד התעמרויות בעובדים מוחלשים. ההנהלה ושותפיה ראו בכך פעילות  נגדם ונגד שותפיהם בעוד שאני ראיתי בכך פעילות בשם הצדק וההגינות, למען העובדים מתוקף היותי חברת ועד. כמי שעבדה כל השנים במקום שמרפא אנשים, חשבתי שזה הדבר הנכון, אולם התבדיתי והתוצאה הייתה – שנענשתי על כך.

כחברת הוועד הכללי מאז ספטמבר 2017, ממקום נוח, משכורת טובה ועבודה שהיא בית, מצאתי את עצמי, לבדי מול מערכת דורסנית. התחוור לי שהמקום בו עבדתי, מהמתקדמים בארץ, עובר שינוי פנימי ארגוני נסתר מהעין, אך פוגע בלב.

מאז אני עוברת מסע מרגש, מלחיץ, מפחיד אך גם מעצים. כאדם הנמצא בחוסר וודאות אני מביטה אל האופק בביטחון שמשהו טוב יקרה וכאישה, אני לא מוכנה להרכין את ראשי מול גברים דורסניים. לכן אני מנהלת מאבק שאולי רבים יראו בו חסר היגיון. אני לא נכנעת מול הכוחות הגדולים והחזקים ממני ולא מוכנה לשים את רווחתי האישית מול שחיתויות. תקראו לי דון קישוט, או הוזה אבל אני רואה את חשיפת העוולות כשליחות ולא שוכחת את העובדים המוחלשים עם שלוח מטרה על גבם.

במשך שנתיים טיפלתי בפניות של עובדים שנחשפו למכונת השימועים על סרט נע, וזאת לאחר תקופה של התעמרות שגררה אצלם תחושת איבוד ביטחון עצמי ואבדן ערך, עם הצלחות לא מעטות. המטרה של ההנהלה הייתה ברורה, לשנות את הדימוי המשפחתי שחשנו כעובדים למקום העבודה  להזליג עובדים החוצה וליצור מנגנון היררכי נוקשה עם אווירה של חוסר בטחון תעסוקתי שלכאורה יגרום לייעול. וכל האמצעים לכך כשרים. בחרתי לפעול עבור חברי העובדים תוך הבנה מלאה שאני זונחת את המקום הנוח שהייתי בו עד אותו הזמן.

כשעוזרים לעובד, לפני הכל צריך לטפל בנפש הפגועה, בין אם הוא רופא מנתח, אחות מרפאה, או פועל בבית מרקחת. צריך להעביר לו את המסר הברור והנחוש שהוא לא לבד. שהחוק, כבוד האדם וחירותו לצידו. (כן, אני יודעת, זה נשמע כמו סיסמא- עד כדי כך הפכנו להיות ציניים)

החלטתי שגם היום, אני פה כדי ליישם את זה בשטח.

חברים ועמיתים שואלים אותי, "איך יש לך כוח לשיחות הארוכות, לבכי. ואיך את לא מפחדת?״

יש לי כוח! הסיוע לאדם המתמודד עם עוול מחפיר ובריונות המשלבת איום תמידי על הביטחון התעסוקתי היא אקט אנושי לפני הכל.  ולפחד? אני מפחדת, עובדה ששילמתי על זה. אבל אני לא מפחדת עד כדי שיתוק, זה לא מונע ממני מלעשות את הדבר הנכון.

בעקבות הפעילות "האמיצה" פיטרו אותי יותר מפעם אחת ותודה לערכאות המשפטיות שהצדק כן נמצא בהן שזיהו את הפגיעה הלא מידתית הזו ויעתרו לעזרתי. המגמה הינה לחסום את נשק הפיטורין אבדן הפרנסה ולסלול דרכי לבחירות ולשרת את העובדים ורק אותם מול ההנהלות.

מנחם אותי ואת חבריי שהצלחתי להחזיר לא מעט עובדים לעבודה ולשמור על זכויותיהם באמצעות פעילותי בכל הרמות הנדרשות.

אומרים שאין רע בלי טוב ובחודשים האחרונים פונים אלי עובדים מרחבי הארץ  בבקשה לסיוע מול המעבידים, הכנה לשימועים ואף ייצוג. ואני עושה זאת בלב חפץ .

חשבתי שאם אני עושה את זה כל כך טוב עבור עובדים במסגרת היותי חברת ועד, למה לא לעשות את זה עבור כל מי שזקוק לכך?

מי שחש או חשה עצמה נפגעת בעבודה, חווה התעמרות ויותר, אני מזמינה אותו/ה לפנות אלי ולבדוק את האופציות. עלינו למנוע פגיעה בעובדים  עם נשק ההתעמרות ולייצר מודעות לקדם את החוק בנושא מניעת התעמרות בעבודה.

נורית אופנהיימר  nuritop1@gmail.com