התעללות בקשישים יש רק באגדות

תחקיר ערוץ 2 על התעללות בקשישים בבית אבות השאיר אותי חסרת מילים ונטולת יכולת להסביר את המציאות הזו לעצמי ולילדה שלי. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי – שיקרתי

oldpeopleabuse

אנחנו נמצאים בשלב הזה שנלי, בת ארבע ושלושת רבעי, מגלה שהעולם הוא לא סרט מצוייר.
כבר כמה שבועות שהיא שואלת למה יש גנבים, ולמה אסור לדבר עם זרים, והאם נכון שיש אנשים עם רובים שהורגים. וגם ׳אמא, זה אמיתי?׳ היא שואלת על פרק בדורה או סרט של טינקרבל, ואני עונה שוב ושוב וגם תוהה לעצמי – מה היא חשבה עד היום? איך עובד הראש של הקטנטנים התמימים האלה שרק מקץ חמש שנים בינינו פתאום היא שמה לב שלא כל העולם הוא סרט מצוייר?

אני מנסה לענות בסבלנות – זה סרט מצוייר, וזה סיפור אגדה, אלה חדשות שמספרות מה קרה היום בארץ ובעולם האמיתי, וזו הצגה שהשחקנים בה הם אנשים אמיתיים שמגלמים דמות דמיונית, וזה סרט שצולם בו איש אמיתי כמו שאני מצלמת אותך בטלפון שלי ואז פתאום את מופיעה על המסך.
אני מנסה לתת לה את האמת במנות קטנות, למידותיה. מצד אחד לא לצייר מציאות ורודה ובדויה, ומצד שני לא להלום בה עם כל כובד המציאות.
אני עונה בכנות שיש גנבים, ושאלו אנשים שלא מכבדים את הפרטיות והרכוש של האחר. ולא, זו לא עבודה, זו עצלנות ונצלנות.
וכן, יש אנשים עם רובים, חלקם משתמשים בהם כדי לשמור עלינו ואחרים נלחמים. אני משתדלת להרחיק את המציאות הזו ולומר שזה לא ממש כאן קרוב, ׳הרי לא ראית אף פעם מישהו פה ברחוב משתמש ברובה, נכון?׳.
אני מנסה להתמודד בפתיחות עם השאלות על אלוהים, שאו שיש או שאין כזה, ולא לגמרי לתת לה את התשובה שלי, כי גם בגיל רבע לחמש מגיע לך חופש הדת וחופש הבחירה וחופש פילוסופי להגות בדברים שגדולים בהרבה אפילו מאמא שלך.
ומנסה לא להבהיל עם תשובות לשאלות על המוות, אבל לא לטעות ולענות שנהיה כאן לתמיד.
אני נחרצת מאוד רק לגבי לדבר אחד –  אין מפלצות, זה רק באגדות.

ואז, כשאחנו חבוקות במיטה שלי רגע לפני שמתחיל טקס השינה, אנחנו נפרדות מדורה ובוטס ללילה טוב ופתאום עולות על המסך תמונות ההתעללות בקשישים ונלי נקפצת ושואלת מיד ׳זה אמיתי אמא?׳ ואני ממהרת לחפש את השלט שהרגע הנחתי, מעיפה סביבי דברים, חוצצת בינה לבין המסך, מדברת בקול רם מדי, וכשאני מצליחה לכבות את הטלוויזיה, מתנשמת ומתנשפת מול המרקע השחור הדומם, מחניקה את הדמעות במאמץ מרוכז של כל שרירי הגוף והנפש, אני עונה לה בצורה נחרצת ׳לא ממי, זה לא אמיתי, מפלצות יש רק באגדות.׳
ואז אני משכיבה את הילדה שלי לישון, ומתאפקת לא להתקשר לאמא שלי ולשאול את אותה השאלה בדיוק ׳זה אמיתי, אמא? זה אמיתי?׳

****

הבוקר בעודי עומדת ברמזור והדי הכתבה הולמים ברקותיי כמו הנג אובר מלילה נשכח, הבטן רגישה ושק דמעות רחוק מאיים להתפרץ מבלי שאני זוכרת למה, קלטתי בצד הכביש קשישה מקומית יושבת עם המטפלת הזרה שלה על ספסל. עוד מבט חטוף ואני קולטת שידה של הקשישה מלטפת חזור ולטף את גב המטפלת, מן ליטוף סבתאי כזה, חם ומנחם.
היד הנעה במעלה ובמורד הגב גרמה לי להחליט לשבת ולכתוב, למרות שנאמר כבר הכל.

זה אמיתי. יש מפלצות. אבל אל תגלו לילדים, בואו נטפל בזה, כדי שכשהם יגדלו אלה שוב יהיו רק סיפורי סבתא. לצפייה בכתבה