התנתקות חד צדדית

בחורה עם מחשב נייד

ביום הזה ובשעה הזו, לפני שבוע בדיוק התנתקתי מהסרטן.

אינני יודעת אם הוא הסכים להיעלם לי מהגוף ואולי אף פעם אין ודאות שלמה בכך, אבל אני הכרזתי על התנתקות חד צדדית למען שלמות חיי ושלמות משפחתי.

באחת משיחות הפחדים שלי מהניתוח, אמרה לי פעם מישהי שחלתה והחלימה שלצד כאבי ההחלמה ולצד ההקלה שהניתוח עובר ללא סיבוכים, יש הקלה נוספת שלא מדברים עליה, שזו ההקלה שהסוכן הסמוי שהיה איתי כל העת, יום ולילה, כבר איננו.

ביום שאחרי הניתוח הבנתי אותה. גם על הכאבים וגם על עצם ההתעוררות מההרדמה הארוכה, אבל בעיקר על ההקלה שהתנתקנו זו מזה. בשאיפה שלא ניפגש שוב לעולם.

ביום שלפני הניתוח ואף בבוקרו של היום המיוחד, הייתי שמחה ועליזה בצורה קיצונית ואולי אפילו קצת מוזרה. החשש הפך להתרגשות, לתחושה של מעמד מיוחד. את הבוקר העברתי בצחוקים מרובים ובתמונות משעשעות מלווה בצוות הכי מקסים שאפשר היה לבקש.

לבושה בכותונת המסוגננת עם הפתח המפורסם מאחור, שכובה על מיטה ומובלת אל לידתי מחדש, המתנתי בחדר ההכנה לניתוח כשמתחילים לחבר אותי לגאדג'טים מעניינים כמו גרביים שעושות מסאג' (מומלץ גם למי שסתם רוצה להתפנק), ואפילו זכיתי למחמאה מאחות שהתקרבה כדי לרשום אותי באיזה טופס ובחרה לומר לי כמה יפה אני. אינני יודעת אם היא נוהגת באופן קבוע לחזק נשים שנמצאות באחד הרגעים הכי פחות נשיים ומביכים של חייהן, או שהיא באמת התפעלה מהפנים שלי, אבל זו היתה תחושה חמימה ונעימה, כמו מסאג' ללב. תבורכי האחות שאת שמה אינני יודעת.

הכניסה לחדר הניתוח הרגישה מאד כמו התפרצות לאוטוסטרדה. היו שם המון אנשים. כל אחד הציג את עצמו קצרות כשהגיע השלב שלו לעשות משהו, אבל אני כבר לא קלטתי כלום פרט לתנועתיות הרבה סביבי. אחד תופס יד ומתחיל לחפש וריד (שרק זה אצלי, בייחוד אחרי הכימו, יכול לקחת זמן של ניתוח בפני עצמו), השני לוקח יד ומתחיל לסמן בטוש, אחרת מחברת לי אלקטרודות והמרדים מספר לי שכשהוא ירדים אותי הוא יאמר לי לילה טוב ואני אשן.

פתאום, בתוך הקור והאור הבוהק של החדר, כמו קפאו או סונוורו כל חומות ההומור שהגנו עלי כל הימים והשעות הללו והפחד התחיל להזדחל יד ביד עם המציאות. נבהלתי. והדמעות התחילו לזלוג. המנתחת שלי, שבפגישה אחת בודדה, ידעתי שתחת ידיה אני רוצה להיוולד מחדש, מיד שמה לב שאני מבוהלת וניגשה אלי, הניחה יד על הלחי שלי ושאלה מה קרה. עניתי לה שעד עכשיו צחקתי אבל עכשיו אני פוחדת. היא חייכה אלי ואמרה שאם לא הייתי פוחדת, היא היתה חושבת שמשהו לא בסדר ובמקביל סימנה למרדים להרדים אותי מיד. כך, כשאני מביטה בחיוך המרגיע שלה, שמעתי את המרדים אומר "לילה טוב", והייתי שלהם.

אני כותבת את הדברים האלו ומתרגשת מחדש. הדמעות זולגות לראשונה מאז הניתוח והפעם לא מפחד.

הלוואי וכל הרופאים היו מבינים עד כמה ההשפעה שלהם כאדם היא עצומה על החולה, עוד לפני שמדברים על המקצועיות והנסיון. אנחנו בני אנוש, מונעים מרגש, ובעת חוליינו, לצד המקצועיות, חשוב לנו שנרגיש בטוחים להיות מובלים, לעיתים חסרי שליטה, אל חוף מבטחים.

בעודי משוחחת עם אסף למחרת הניתוח, ביום שישי, כמה חבל שאני בביה"ח בסוף שבוע ושהרופאים המטפלים שלי לא נמצאים, מגיחה דקות ספורות אחר כך המנתחת שלי, מלווה במנתח נוסף שהיה מעורב בניתוח, כולה מחוייכת ומפזרת אור ותחושת בטחון עלי ועל כל היום שלי שם. כזו הפתעה לא צפיתי.

אין הרבה מילים לתאר כמה אושר ורגיעה הביקור הזה הזריק לתוך היום שלי. אף חומר שנתנו לי דרך הוריד, כולל סמים נרקוטיים להרגעת הכאבים, לא הרגיעו אותי כך. רוגע שמגיע מהלב בפנים, הוא התרופה הטובה ביותר להחלמה.

הניתוח הזה, הוא הלידה שלי מחדש, כאדם בריא. למרות שטרם הגיעו תוצאות הפתולוגיה, למרות שנותרה עוד החלמה ונותרו עוד הקרנות מרובות, אני מרגישה אחרת, משהו בבטן מרגיש לי שזו נקודת השינוי שתחזיר לי את חיי אחרי הדרך הארוכה שעברתי.

כנראה שבתת מודע הרגשתי את זה עוד מרגע האבחנה.

שלושה ימים אחרי שקיבלתי את תוצאות הביופסיה, ב23.12.17, פתחתי את הבלוג וכתבתי את הפוסט הראשון שלי.

שם כתבתי כך :

"עם תום חג החנוכה ונצחון האור על החושך, אהיה גם אני כמו כדור הארץ ומתוך היום שבו החושך עולה על האור, אגדל ואצמח ואחזק בי את האור, כל יום עוד קצת. ואולי ב21 ביוני, היום הארוך בשנה, אוכל להכריז על נצחון בקרב, אולי על נצחון במערכה, אבל בטוח נצחון."

שבוע לפני הניתוח, בעת שליוויתי את אבא שלי לפגישה עם האונוקולוג שלו, בדרכנו חזרה מבית החולים, ירד גשם. וזה כל כך המם אותי שיורד גשם באמצע יוני, מה שגרם לי להיזכר שאנחנו מתקרבים ליום הארוך בשנה ולפתיחת הקיץ באופן רשמי מה שהביא אותי להיזכר בפוסט הזה ואז נפל לי האסימון, שתאריך הניתוח, הוא לא אחר מה-21 ביוני, היום הארוך בשנה, היום שבו "אוכל להכריז על נצחון בקרב, אולי על נצחון במערכה, אבל בטוח נצחון".

 

אני מקדישה את הפוסט הזה באהבה רבה, לד"ר עדה מגן המיוחדת במינה, שתמיד מגנה עלי מהפחד.