חודש לפני שדורון נהרג חגגנו לו יום הולדת 19. אני זוכרת שבא לאסוף אותי מהבסיס. איזו שמחה!
כמה יפה היה, לבוש סווטשירט ספורטיבי חדש ומשקפי שמש. זוכרת אותנו מתחבקים חיבוק חם ואוהב. איך תמיד כל כך תומך ומשרה בטחון. חגגנו עם משפחתו בדיקסי בשבת. במוצ"ש הצטלמנו. דורון לא היה מרוצה מהתוצאה, אבל אמר " טוב רק אנחנו נראה אותה". היתה זו התמונה האחרונה שלנו ביחד.
בשבת האחרונה לפני שנכנס לעזה שהה באימון בבסיס בקרבת מקום מגוריי. הפתעתי ובאתי לביקור. נפגשנו בש"ג. מסרתי לו שקית מלאה בממתקי גומי (בעיקר בננות) שאהב מאוד.
ב23 בפברואר 2003, בסביבות 6 ורבע בבוקר, הפלאפון שלי צלצל. התקבלה הודעה. הודעה נוספת התקבלה והפלאפון צפצף בשנית. "בוקר טוב מתוקה" כתב לי דורוני. בהודעה הנוספת שהתקבלה כתב שהוא הולך עכשיו לישון.
ההודעה שימחה את ליבי והתארגנתי בזריזות בכדי לתפוס את הרכבת. היעד היה בה"ד 10 בצריפין. שבוע אחרון בקורס החובשות לפניי. כל כך שמחתי ערב קודם, בשיחתנו, כשדורני בישר לי שרפי המ"מ אמר שרוב הסיכויים שיוכל להשתחרר ולהגיע לטקס סיום הקורס שלי.
היום התנהל באופן מוזר. הרכבת איחרה, האוטובוס בתוך הבסיס איחר, נתתי "הקשב" במסדר בוקר ברגע האחרון. חברותיי לקורס היו מרוחקות ממני במהלך היום ודורון לא ענה לטלפון, בנסיונותי לתפוס אותו בהפסקות הקצרות שהיו לי.
בשעת אחר הצהריים בזמן תרגילי הסדר קראה לי אליה מפקדת הקורס. הלכתי בשקט אחריה בהתאם לכללי והדיסטנס. תהיתי לסיבה בגינה נקראתי לבוא. נכנסנו לחדרה של ראש ענף חובשים והתבקשתי לשבת. ראש הענף ישבה בפנים קודרות. "החבר שלך נהרג הבוקר" בישרה. חטפתי סחרחורת. הרגשתי שהשמיים נפלו.
הדלת נפתחה וחברים של דורון נכנסו למשרדה. ביקשתי רגע לבד להתקשר להורים. כולם יצאו מהחדר. עמדתי המומה מול הטלפון ולא זכרתי את מספר הטלפון של הבית.
במכונית, בדרך לבית הוריו של דורון הרגשתי אבודה. ידעתי שמעתה שום דבר לא הולך להיות אותו דבר. ידעתי שהכ ל הולך להשתנות.
דורון נפגע אנושות מירי של צלף פלשתיני, בעת שחזר ממשימה מבצעית אליה נשלח באוגדת עזה. הכדור שחדר בין שני חלקי השכפ"צ ניפץ את כל החלומות.
מרגע הבשורה עברתי תקופה קשה ומטלטלת. שנת אבל אמיתית.
בתום השבעה חוויתי התמודדות לא פשוטה עם המערכת הצבאית שהיתה די אטומה. הרי הייתי "רק" חברה. זה לא ממש שינה כמה הייתי קרובה אליו. בתוך כל הקושי של ההתמודדות עם האובדן הייתי צריכה להתמודד גם מול החזית הזו. יחד עם זאת, סיימתי שירות מלא למרות שברור שהיו ויתורים ובחירות שעשיתי בצל האובדן.
הייתי בת 18 כשדורון, אהבת נעוריי, נהרג. הקשר שלנו היה בשיא פריחתו והבטנו באהבה רבה לעבר עתיד משותף. אינני יודעת אם היינו מתחתנים או לא אבל מה שאני יודעת בוודאות, זה שבמותו נגדעו חייו של אדם יקר, שהיה החצי השני של אהבה גדולה. נגדעה חברות ותקווה לעתיד משותף.
הסיפור שלי עם דורון נוכח בחיי תמיד, בעיקר בציוני דרך משמעותיים שעברתי מאז. האובדן גרם להתבגרותי המהירה ולהבנה שאנחנו זמניים על פני האדמה.
ללא ספק הבחירה במקצוע הריפוי בעיסוק, העזרה לאנשים לצד התשוקה שלי בחיים – תמיד לעשות המון דברים, להספיק הרבה – נובעת הרבה מהאירוע הטרגי שעברתי ומהווה גורם של מוטיבציה ודחף לפעול ולעשות.
היכולת לקוות לטוב. על אף שאין בכוחי לשנות את גזרת הגורל האיומה, היכולת למצוא תקווה ונקודות של אור ושמחה ביום יום, סייעה לי להסתכל קדימה אל עבר העתיד, לחיות לצד האובדן ולא בצילו. גם היום במרחק השנים אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים ובייחוד מודה על כך שזכיתי לאהוב הכי הרבה שאפשר.
דורון אתה תמיד בליבי.
עמותת הותיר אחריו חברה מעניקה תמיכה נפשית להתמודדות עם אובדן בן הזוג. העמותה מנוהלת על ידי צוות מתנדבות בלבד, וכלל הפעילות מיועדת לחברות חללי צה"ל. תרומתכם תסייע לעמותה בהפעלת מערך החירום, קבוצות התמיכה הקבוצתיות ופעילויות שיקומיות נוספות עבור החברות.
https://tinyurl.com/y5qepe6n