התחת שלי נראה סגול בזה?

רק אחרי פרץ האימפולסיביות האופייני שהביא אותי להצטרף לפרויקט הזה שאלתי את עצמי למה. מה משך אותי בפרויקט המשלב דימוי גוף, סרטן וצילומים ומה החוט המקשר בין השלושה?

1. דימוי גוף

ולא סתם אלא דימוי גוף נשי חיובי. משפט קטן עם מטען גדול, ענק! אנחנו, הנשים, מנהלות מערכת יחסים סבוכה ומורכבת עם הגוף שלנו, למעט מאוד נשים אין מה לומר בנושא, גם לי, כמובן.

2. סרטן השד

אותי אישית הוא לא ביקר, אלא רק אחיינו הצעיר והמינורי, סרטן בלוטת התריס, אבל, כמו כולנו, גם אני מכירה נשים יקרות שחלו, כאלה שניצחו את המחלה וגם כאלה שלא. סרטן השד לגמרי קשור לדימוי גוף, כי לא משנה מה הגודל שלו, הציצי שלנו הוא חלק אינטגרלי מהיותנו נשים וכשהוא הופך לפתע למשהו מאיים, לפצצה מתקתקת, משהו שצריך לכרות, זה מטלטל, נקודה.

3. צילומים

אני לא פוטוגנית, המצלמה לא אוהבת אותי ודווקא בגלל זה, אני רואה בעמידה מול המצלמה אתגר, הזדמנות להתמודד עם הפחדים שלי וכמובן שיש את העניין הזה של איפור ושיער, שהוא תמיד נחמד, לא?

דימוי הגוף בא לידי ביטוי הרבה לפני יום הצילומים. בצ'אט הקבוצתי של המשתתפות נשאלנו מה מידת הבגדים והנעליים שלנו. השאלה פתחה תיבת פנדורה של ממש. מאלה שמיד יודעות לענות בדיוק מה מידת כל פריט אפשרי ועד אלה שרצות לבדוק תוויות של בגדים ולתרגם את המידע למשהו שאפשר להבין. דיברנו שם על גודל הציצי ומה עשו לו ההנקות, על הבטן ועל הירכיים ועל הקילוגרמים העודפים – שיחת נשים על כל מה שפגום אצלנו, בעינינו. דימוי גוף חיובי אמרנו? ברור!

ליום הצילומים הגעתי עם ראש פתוח. ידעתי שאני מגיעה לחנות של אופנת PIPA, ליין ביגוד סקנדינבי במידות גדולות שלא הכרתי קודם וזהו. את פני קיבלה מיכל הראל, בעלת החנות ויוזמת הפרויקט, עם חיוך גדול וכובש. מיד היא הסבירה שהיא מתכוונת להלביש אותי אחרת ממה שאני רגילה. זה הזמן לצאת מאזור הנוחות ואני לגמרי מוכנה. עד כדי כך מוכנה, שבלי למצמץ אפשרתי לה לתת לי ג'ינס סגול ועליונית מהסוג שבחיים לא הייתי חולמת ללבוש. אם אתגר, אז עד הסוף.

בגדים, איפור, שיער ואז רגע האמת מול המצלמה. לבגדים התרגלתי (סוג של) ועם הנעליים הסתדרתי, בערך. עכשיו עלי לעמוד שם ולהרגיש נינוחה. לא פשוט, חברות, לא פשוט, אבל שוב, לקחתי נשימה עמוקה וזרמתי, בסוף אפילו נהניתי.

החלק הקשה ביותר היה הציפייה לתוצאות. יש הרי את איך שאנחנו חושבות שאנחנו נראות ואת איך שאנחנו נראות באמת ואת איך שאנחנו נראות בתמונה…

אז זה הזמן לדבר קצת על דימוי גוף

מגיל שבע אני סוחבת עודף משקל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל המשקל הוא מאבק תמידי, בעיקר כשחיים בחברה שסוגדת לרזון. השינוי בתפיסה שלי בנושא הוא איטי וקשור בשני גורמים. הראשון הוא בן זוגי שמעדיף נשים מלאות. אל תבזבזו את זמנו על בר רפאלי או חלילה, על השלד המהלך ויקטוריה בקהאם, תנו לו אישה עגלגלה, רכה, עם ציצי ורגליים, תודה. מסתבר ש-15 שנותינו יחד שכנעו אותי שיש משהו בדבריו. אז נכון, אני עדיין רוצה לרדת במשקל (והוא עדיין מתנגד) אבל אני גם לא רוצה להיות רזה-רזה. הגורם השני הוא הגיל שמלמד אותנו לקבל את עצמנו יותר, אולי זו המתנה שמסתתרת בחבילת משבר גיל הארבעים ואולי זו ההבנה שמה שהיה לנו בגיל 17 כבר לא יחזור ושמחד זה בסדר, אבל מנגד כדאי שנעריך את מה שיש היום לפני שגם זה ייעלם ללא שוב. אז נכון, עור הפנים כבר לא מתוח ובוהק, הבטן שאחרי ההריונות לא תחזור להיות שטוחה (היא גם לא היתה שטוחה קודם) וכדאי לעשות פילאטיס ויוגה כדי שכל החבילה לא תתפרק, אבל בסך הכל, ממרומי גיל 43 מינוס כמה שבועות אני יכולה להסתכל על עצמי ולומר "ואללה, יש עם מה לעבוד".

ואז הגיעו התמונות

ואיתן רגשות מעורבים. יש תמונה אחת שאהבתי, ממש, זו התמונה שבה ברור שאני לא מודעת לזה שמצלמים אותי, אני נינוחה ומחייכת, התמונות האחרות מעוררות את כל שדי הביקורת העצמית לא בהקשר של הגוף (מסתבר שיש משהו קסום בג'ינס הסגול הזה!) אלא דווקא הפנים. למה הפנים מעוררות בי יותר התנגדות מגודל התחת? שאלה טובה ולא, אין לי תשובה, חוץ מזה שאני לא מרגישה שם כמו אני ובכל זאת, אני מניחה פה את התמונות, על הטוב ועל הרע שבהן. זאת כנראה אני וזה בסדר.

DSC_0078-Edit DSC_0061-Edit