תקופת החגים, שוב זה מגיע

קצת על השראה
כנראה שההשראות הכי גדולות מגיעות מרגעי אושר גדולים או רגעי שפל עמוקים. האמצע הוא מקום של הישארות, במובן הטוב, שיש איזו שלווה, שקט פנימי, איזון. אולם לא משם מגיעה ההשראה, לפחות לא אצלי, בן אדם של קצוות.
בכל שנה לפני החגים נוחתת עליי תחושה גדולה של כבדות, לא בא לי להיות שם, רוצה שיעבור כבר. הביחד והאחדות יוצרים בי דווקא תחושה של בדידות מאד גדולה, שאני לא מצליחה לעבור דרכה.
זו תמיד איזו תקופה של סיכום, חשבון נפש, התחלות חדשות, פרידות. שומעת ברקע את "הזמן עושה את שלו" של אברהם טל וחושבת שבעצם אני לא יכולה לשנות כלום, אלא רק להיות עם מה שיש, גם אם קשה:
"הזמן עושה את שלו
והוא מזור לכל שכואב
אם לאלוהים לקח שישה ימים
לברוא את כל מי שיש כאן
מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכל
כי הכל קורה ממילא בתחושה כזו
שכל דבר בא במקומו"

כל דבר קורה באופן מדוייק מתי שצריך לקרות כנראה, אפילו עכשיו, פתאום השיר הזה ברקע, לא תיכננתי אותו, הוא הגיע והמילים מקבלות כל כך הרבה משמעות. הזמן שלפני החג והתחלות חדשות ברקע, ואני כל כך רוצה כבר להיות אחרי זה, ובכל זאת הכל יקרה ממילא, בין אם ארצה ובין אם לא. כל תכנון שלי לא ישנה בעצם כלום.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=ZK5i4eruufs]

קצת על פחד
כפי שאנשים מאמינים פונים למקור אמונתם: תנ"ך, ספרים שגורמים להם להתחזק, או אנשים שהם מקור השראה עבורם, אני פונה למדיטציות וספרים, עכשיו נמצאת עם הספר "כוחו של הרגע הזה-מדריך מעשי"/ אקהרט הול. פתחתי את הספר בלי לתכנן בפרק השני "מקור הפחד". מאד מרגיע אותי לקרוא שהפחד הוא מצב נפשי המנותק מכל סכנה ממשית ואמיתית. תמיד הייתי מגדירה את הפחד כחלק מהמהות שלי, כל דבר שהניע אותי ועדיין מניע בדברים רבים הוא פחד. בגלל זה אני נמנעת ואפילו בורחת ממצבים פעמים רבות. בזמן האחרון מתיידדת עם הפחד, מבינה שהוא רוצה לשמור עליי. אם פעם הוא היה המוביל בריקוד המשותף, לאחרונה אני זו שנותנת לו יד ומסובבת אותו. מלמדת אותו שהוא לא חייב תמיד להוביל, יכול להקשיב לי לפעמים. המציאות לא כזו מפחידה כפי שהוא מתאר, האסונות לא מחכים מאחורי הדלת. אפשר לנוח יחד ולהירגע, כך גם הפחד הזה מתחיל לדבר איתי בגובה העיניים ולפעמים גם נוטה להיעלם. יש לו סיבות רבות להופיע: פחד מאובדן, פחד מכישלון, פחד מפגיעה. מבינה אותו לגמרי כמה הוא רוצה לשמור עליי, אבל כנראה לפעמים צריך לעבור דרך יחד איתו. מותר לו להיות, התפקיד שלי הוא להכיל אותו. לא תמיד מצליחה, אבל מאד משתדלת. הצלחנו לעבור יחד דרך ולעזוב מקום עבודה בטוח ומגונן אחרי כל כך הרבה שנים לטובת דרך חדשה. כבר נוצרה פה חברות כלשהיא.

מה קורה בתוכי ברגע זה?
הכתיבה היא התרפיה הכי גדולה שלי. נהרות של דמעות עוברים, גושים גדולים בבטן שמתמוססים אט אט עם כל מילה, אני פשוט צופה בכל זה באהבה ומבינה שזאת אני. בספר של אקהרט הול הוא מציין, שככל שאנו מזוהים יותר עם החשיבה שלנו, עם מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים, עם השיפוטים והפרשנויות שלנו, כך יהיה המטען הריגשי בעל עוצמה רבה יותר, בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו.
הכוונה היא, שכאשר נצליח להתבונן במה שאנחנו חושבים ונתייחס לזה כמחשבה ולא כמציאות, נבין שזה לא האמת, זו הפרשנות שלנו למציאות.
לדוגמא: מישהו חתך אותי בכביש בפראות ובא לי להרוג אותו באותו רגע. אני מתחילה לקלל אותו ולהיות מזוהה כל כך עם הקללות שלי ועם זה שהוא מנוול ואין לו זכות לנהוג ומי הוא בכלל שמרשה לעצמו להתנהג ככה. בשלב זה ברור שהמחשבות הן שמנהלות אותי ויצרתי כבר עולם שלם על אותו בן אדם. אם אעצור רגע ואהיה מסוגלת להתבונן על מה שהפעיל אותי רגע לפני שהתחלתי לקלל אותו (כאילו לעשות זום אאוט ולהתבונן בכל המחשבות שלי מאותו רגע מהצד) אולי לא אהיה מזוהה איתם כל כך. כאשר אני יודעת מה מניע אותי לצאת מכליי, אני אשים לב לזה טוב יותר בפעם הבאה רגע לפני שאני מאבדת שליטה, אדע להפסיק את הטייס האוטומטי של האימפולסיביות שלי ואתן לזה להתמוסס לבד. זה עובד, בדוק.
"אמצו לעצמכם את ההרגל לשאול: מה קורה בתוכי ברגע זה? שאלה זו תכוון אותכם לכיוון הנכון. אבל אל תנתחו, פשוט צפו. מקדו את תשומת הלב פנימה. חושו את האנרגיה של הרגש.
אם אינכם מזהים רגש, הפנו את תשומת לבכם עמוק יותר, לשדה האנרגיה הפנימי של גופכם. זהו השער אל ההוויה" (כוחו של הרגע הזה, אקהרט הול).

וברוח זו, אני מכוונת את עצמי פנימה עכשיו להיות עם הרגע הזה ופחות מחשבות על המשך החגים, תחושת הכובד ואיך עוברים את זה כבר.