השקר הכי גדול של המסך הקטן

השקר הכי גדול של המסך הקטן הוא לא העובדה שכולם כל כך יפים (זה רק אומר שאתם רואים בעיקר טלוויזיה אמריקאית) אלא משהו אחר לגמרי

בחורה עם מחשב נייד

חלק ניכר מסדרות הטלוויזיה שלנו מבוססות על מקום עבודה. לא כולן, לא יודעת אפילו אם רובן. אבל הרבה מתוכן.

גם כשזו סדרת מתח משטרתית זו בדרך כלל יחידה כלשהי שפותרת את הפשעים, כלומר הקו המקשר בין הפרקים השונים הוא מקום העבודה.

ומה עושים בסדרות הגיבורים אחרי יום מוצלח בעבודה? נכון. יוצאים לשתות ביחד.

תגידו לי אתם, כשהשעון סוףסוף מראה שעה בה מותר לכם ללכת הביתה בלי להיחשב כעובדים שלא מתעדפים את העבודה כדבר הכי חשוב (המצאה הזויה של השוק הישראלי, אבל זה לפעם אחרת), אתם ממהרים לצאת מהמשרד לבית קפה עם חבריכם לעבודה או שאתם שמחים סוףסוף להקדיש זמן לחיים עצמם? למשפחה? לילדים? להורים? לחברים שהיו אתכם לאורך השנים או שאספתם לחייכם ממש לאחרונה?

במציאות של ימינו, בה מקום עבודה משתנה לעיתים תכופות, אני מניחה שרובינו לא חיים את חייהם החברתיים בעבודה.

זה נכון שאנחנו נמצאים עם חברנו לעבודה יותר שעות ערות מאשר עם כל אדם אחר, אבל נראה לי שלרובנו זו דווקא סיבה שלא להמשיך להסתובב איתם גם אחרי שעות העבודה, גם אם אנחנו אוהבים אותם מאוד מאוד.

אז יש מדי פעם ימי גיבוש או נופשונים, ויש כמובן אינטרקציה חברתית טבעית, אבל אם תשוו לסדרות, זה לא זה.

כי בסדרת טלוויזיה לא יוסיפו עוד את דמות החבר הכי טוב של כל אחד מהדמויות. אז הכי קל שדמות שיולדת תבקש מדמות קיימת להיות הסנדק, במקרה זה גם הבוס שלה, נו, ככה זה במציאות של סדרות טלווזיה.

ומה רע? אתם בטח תוהים למה בכלל בחרתי לכתוב פסוט על הנושא הזניח הזה.

הו, אין שום דבר רע. כל עוד אנחנו לא משליכים משם על חיינו.

כי בימינו ממהרים להאשים את הרשת כמחסלת חיי החברה שלנו, ואנשים מצפים מעצמם שיהיו להם המון חברים, ושיהיו להם חיי חברה סואנים. בני זוג ומשפחה זה לא מספיק, צריך עוד ועוד.

וכשמה שמשתקף בטלווזיה זה חיי חברה מבוססי עבודה, אתה מרגיש אדיוט שלא מצאת בעבודה את החבר הכי טוב, ושוכח שיש לך כבר אחד כזה, מלפני שהתחלת לעבוד שם בכלל.

אז רק רציתי להזכיר – זה בסדר, זה רק המסך הקטן, אלו לא החיים עצמם.

התאומים שלי
חברים מהרחם, לא מהעבודה