"ברעם וברעש וקול גדול" (ישעיהו כט) 
בחודשים האחרונים הכל רק מחריף כאן. אני חיי בבועה של רעש.
שאון העיר הגדולה והשוקקת, מזין אותי מצד אחר, ומתיש מצד שני.
הרעש הזה, מתחיל כל יום כמעט עם אור ראשון. בונים לידי. בונים בכל מקום. בטח בונים גם לידך. ורוב הסיכויים שאם אעבור דירה, יתחילו לבנות מולי, שבועיים אחרי שאתמקם.
שבע אפס אפס, הקונצרט מתחיל, משאיות, מנופים, צליל הרוורס של הטרקטורון, פועלי בניין מנהלים שיחות קולניות בערבית, רוסית ועיברית. וכדי להוסיף, השכנה ממול יוצאת, וצועקת בכל כוחה לכיוונם, להפסיק את הרעש. "שקט", היא צועקת בקול גדול.
אני מתנחם בכך שאצא לי לעבודה, אשמע מוסיקה נעימה בדרך, אולי את י.ס. באך, ארגע, אתרווח במושב הפאר של המאזדה שלי, ואתחיל את היום רגוע כמו מלך. מגיע לי. יש לי יום עמוס.
צלצול הבלקברי, במכונית, בפקק, מעיר אותי ומחזיר אותי ברגע למציאות. לקוח שקיבל מוצר אחד פגום מתוך חבילה של חמישים תקינים, מסביר לי בטלפון, בשעה שמונה ועשרה, בקולי קולות, בטון בוטה ופוגע, שלא, לא כדאי היה לנו להסתבך איתו.
בעודי מנסה להתרכז, ומתכנן להשאר רגוע, ולענות ללקוח כמו שעונים ללקוח, ציפצופים לפתע, מכל עבר. רעש איום של כל המכוניות בבלוק מצפצפות, ממש כמו בהודו, וזאת מאחר והבחור שלפני נעצר, המנוול, עם תקר בגלגלו.
בחזרה מהעבודה, אספתי את הילדים מגרושתי, ולאחר שהללו התיישבו במכונית, גרושתי היקרה, החליטה שזה בדיוק הזמן לחפור, כי במוצא"ש הילד שיחק כדורגל במקום להכין שעוריו.
הקטנה, החליטה כתגובה, לדפוק הופעה חיה, והחלה לצרוח מאחור ללא הפסק, ולא הועילו תחנוניי, עד ממש רגע לפני שהגענו הביתה.
בעשר בלילה, בבת אחת, וללא התרעה מוקדמת. הרעש הסתלק לו. הפוגה זמנית במערכה על חיים שקטים.
שוב צלצול הטלפון. הפעם ע' על הקו. ע' ואני מכירים כבר תקופה, מתגוררת שני בתים ממני, ושומעת היטב את שאון הבנייה, רק מהצד השני של הרעש.
"מותק בוא נברח", אני לא יכולה עם הלחץ הזה, והרעש הזה. "בוא נטוס למלדיביים".
הימים הם הימים שלפני פסח, חג שכולו חירות, עם לגיטמציה אמיתית, שהלילה הזה, הלילה הזה לא יראה כמו כל הלילות.
אז בילינו את הלילה הזה, בשקט, בעדינות, וברוך, הרחק מכל הבלאגן. באיים המלדיביים.
"והנה כל הארץ יושבת ושקטת" (זכריה א)
הנחיתה באי היתה הדבר האחרון הרועש ששמענו בשבוע הקסום הזה שבילינו שם.
מטוס ימי קטן ואדום, הנחית אותנו באמצע האוקיינוס, ונעצר ליד רפסודה קטנה, ועליה שלט, "ברוכים הבאים לגן עדן".
משם בסירת דייגים לחוף, וקבלת פנים אופיינית לאי אקזוטי הכוללת שרשראות פרחים צבעוניות, לכל אחד מאיתנו, אגוז קוקוס טרי עם קשית אדומה לשתייה, ושני שוטים של וודקה בלובריס.
התמקמנו בחדר, הבנוי על קלונסאות, כמטר מעל מפלס המים, וכמאה מטרים מהחוף.
נחתנו. אנחנו כאן, ואנחנו לבד.
מהרגע שהתמקמנו על הבלקון שלנו, מול שמיים בהירים, המתחברים באופק לים מרהיב ביופיו, בגווני טורקיז כמו בגלויות מאיי המלדיביים, החל מסע השקט שלנו.
שיגרת יומנו בימים הקרובים, היתה זהה, וכללה את מרכיבי השקט הבאים:
אור ראשון, שקט בחוץ, סימן שהגיע הזמן לחצות את האי, כשלשים צעדים, ולעבור לצידו המזרחי, לצפייה בזריחה שנוגעת בנשמה.
שנינו ביחד, על ערסלים בבלקון, על המים, מביטים מטה, ומתמכרים למופע יומי של צביי ים ענקיים, שרק התעוררו, ויוצאים למתיחות של בוקר.
נגיעות, לחישות, נשיקות, הצמדות, נגיעות, הצמדות, נשימות, גניחות קלות, ואהבה. והכל במיטת אפיריון עם סדינים עטוריי תחרה לבנה, נעימים, ומעוררים.
ארוחת בוקר. שקט. מלצר מוביל אותנו לשולחן ללא אומר. בעזרת סימנים וחיוכים. מעט האורחים שעל האי, בגילנו ומעלה, הגיעו לכאן כמונו, בחיפוש אחר השקט. שקט שמזכיר קצת סדנת ויפאסנה, רק שמותר לשוחח, וגם לגנוח.
יד ביד, ע' ואני, צוללים. השקט האין סופי של האוקיינוס עוטף אותנו, ואנו מבעד למסכות, מנהלים רומן של מבטים בלבד עם להקות דגים בשלל צבעים.
אחה"צ שוב ניפגשים במיטה, ושוב נגיעות, ושוב גניחות, ושוב אהבה.
לקראת ערב, חוזרים אל הריף, לצלילת שקט עם מראות בלתי נשכחים, וצבעוניות שקיימת רק שם.
שקיעת ערב, מול הבלקון, השמיים מחליפים צבעים, וארוחת ערב, לצלילי הרכב מקומי קלאסי, המנגן, לא אחר מאשר את י.ס. באך.
באך אגב, יותר מכל, הזכיר לי את המאזדה, הזכיר לי את הפקק, והזכיר לי את הרעש.
והזכיר לי גם , שהגיע הזמן לארוז,
ולחזור הביתה.
נשמע לא אמיתי? גם אנחנו הרגשנו כך כשחזרנו….הנה הלינק: