השקט שאחרי הבשורה

בחורה עם מחשב נייד

אז זהו, הטלתי את "הפצצה".

בחרתי לחשוף את הסיפור למעגל המשפחתי של בני הדודים, שלחתי הודעת ווטצאפ בקבוצת בני הדודים מצד אבי וסיפרתי להם אודות הבלוג.

בשבילי הם עוגן לחלק הבריא של ילדותי, הם חיבור לכל זכרונות הילדות החמים אצל סבתי נעמי, שאני כה אוהב ומתגעגע לחיבוק החם שלה.
כשכתבתי להם את ההודעה דמעות של כאב ושחרור, שהיו אגורים בתוכי, השתחררו מעיניי, חשפתי את הרקמה העדינה ביותר שלי, את סיפור ילדותי הנסתר.

עכשיו זה כבר בחוץ,  שמתי על השולחן את היותי נפגע גילוי עריות, אבל מלבד פיצוץ פנימי בזמן הוידוי לא שמעתי כמעט שום הד מבחוץ. רק שתיקה רועמת, שתיקה שצמררה את הנימים העדינים שלי.

היתה בי ציפייה לקבל מהם אהדה ועטיפה, שהם יהיו איתי, משהו שאולי במשמעות עמוקה יסמל את החיבוק החם של סבתא נעמי, את המקום הבטוח, ובמקום זאת מצאתי את עצמי בשקט, הרגשתי לבד בחוסר התגובה שלהם, שקט שמפחיד להיות בו, שקט שהחל לעורר את הפצע מחדש, תחושת מחנק וחוסר שקט עלו אל תוך גופי, מתוך הכאב של להיות לבד עם זה. התעלמות שמעוררת ומזכירה את ההתעלמות שאפשרה את הפגיעה הראשונית. הסביבה הקרובה ביותר שהיתה סביבי כילד ביום יום, סביבה שהתעלמה ממה שקורה לידה. באופן מסויים אני כועס עליהם, על ההתעלמות  על השתיקה.

rsz_20180905_120032

יש את הפצע שקיים מעצם חווית הילדות הזו, ויש את הפצע שנוצר מעצם הלבד שחוויתי עם כל מה שעברתי, וכעת הוא נחווה מחדש עם השקט שאני שומע ממשפחתי הקרובה בתהליך השיתוף.

ברגע אחד שחדר לאט לאט כל הפעולה שלי נהיתה מתוך הפצע ולא עם הפצע, התחלתי להתמלא עצבות אל מול הכמיהה הפנימית שהם יהיו שם איתי, יגיבו, ישלחו חיבוק, יציעו כתף, או שאפילו רק ירשמו משהו שאדע, שאדע שהם כאן, שהם איתי דרך השותפות בקריאה.

במקום זאת פגשתי דממה שותקת, עלה בי פחד שהם יתחילו לרחם עלי, אני לא רוצה שיסתכלו עלי באופן שונה בגלל שעכשיו חלקתי איתם את היותי מתמודד עם גילוי עריות,  אני רק רוצה שהם ידעו, שהעולם ידע, בשביל זה אני שם את זה כאן קבל עם ועדה. שנים רבות זה היה כסוד ומבוכה ביני לבין עצמי, ביני לבין העולם. אני מבקש שיקבלו את מי שאני ככה, עם מה שאני מכיל.

כבר חוויתי אנשים קרובים שהיו חשובים לי מאוד שהתרחקו כשהם שמעו מה עברתי בילדות, וזה כואב לאבד מישהו יקר בגלל שהוא לא יודע איך לקבל אותי עם כל מה שאני מכיל, עם מה שאני מוסיף לשיח, ואולי מעורר  חוסר נעימות או חוסר יציבות בתוכם אל מול זה.

אני יודע שאני מביא לשיח נושא לא קל לעיכול, נושא שכולנו היינו מעדיפים להימנע ממנו, שיח שמביא איתו התמודדות רגשית מעוררת, ולפעמים הדרך הכי קלה להתמודד איתה היא התעלמות, אולי יש איזו תקווה שככה זה אולי יעלם, ולא נאלץ להסתכל אחד לשני בעינים כשזה בינינו.

הפגיעה שלי הייתה בתוך קשר, ולכן הצפייה שלי שבתוך קשר ודרך קשר תהיה ההחלמה, לכן אני מביא את זה לשיח, וכולי תקווה שהמונולוג שלי יהפוך יום אחד לדיאלוג, ביני לבין האחר, ובין אדם לרעהו.

יש בתוכי כל מיני קולות על החשיפה של סיפור גילוי העריות שלי מול העולם ובפרט אל מול המרקם המשפחתי.
קולות שמנסים להבין את פשר השתיקה.
בחלק מהקולות אני יכול לצודד ולהכיל בקלות יתרה, ואת חלקן האחר קשה לי להכיל אך הם גם אופציונאלים ביותר.

מצד אחד אני אומר לעצמי שהטלתי עליהם פצצה, וגרמתי להם להתמודד עם נושא כה עדין ומורכב, שאנו כבני אנוש לא מאומנים במצבים כאלו כמעט במהלך החיים. אנחנו יודעים איך מגיבים כקוד חברתי כשיש למישהו יום הולדת, או כשמישהו מסיים בהצלחה או בכישלון איזה אתגר בחיים. אנחנו מאומנים איך להשתתף בצערם של מי שחוו אובדן אישי של איש אהוב, אבל אנחנו לא מאומנים כיצד להגיב כשמישהו מספר שהוא נפגע פגיעה מינית. איך ניגשים לזה בכלל?
קצת מפחיד לגעת בתכנים הללו, זה מעורר את הפחדים שיש כמעט לכולם, לפגוש את זה מקרוב.
אני חושב שבשתיקה מביכה במקום מסויים כולנו  נמנעים להתעסק עם זה ומקווים שהיקרים שלנו לא יהיו חלק מהסטטיסטיקה.

ומה קורה כשכן?
וכאן עולים הקולות האחרים, קולות שאומרים 'מה הפלת עלינו את זה עכשיו, ככה באמצע החיים, למה אני צריך לדעת את זה, היה לי זיכרון ילדות נפלא'. בני הדודים היו הדבר הטוב בחיבור המשפחתי שלנו ועכשיו עם השיתוף הזה אני "מלכלך" את חוויות הילדות האידיליות המשותפות שלנו, מכניס לתוכו כאב, יש לנו קשר נפלא ועכשיו זה נמצא בינינו.
ועוד קולות, קשים יותר אמנם, אך אותם אני שומע  בווליום נמוך יותר, קולות שקופצים ואומרים: איך יתכן שהיה לנו מישהו מתחת לאף שסבל כל כך ולא ראינו, אם הוא סבל כל כך למה הוא לא אמר כלום? למה הוא נזכר פתאום, מה שונה היום מלפני שנה או עשר שנים.

הקושי בקולות הללו זה שהם משקפים את הדחייה ואת הביקורתיות שחוויתי גם כילד, ואני חושב שזה גם פחד קולקטיבי  של נפגע גילוי עריות ופגיעות מיניות בכלל, לחוות דחייה כאשר מגיעים עם הסיפור של הפגיעה המינית, ולהתמודד עם ביקורתיות שתופנה אל הקורבן ולא אל התוקף, ובאופן פלאי במקום לקבל תמיכה הוא יאלץ לעמוד להגנתו גם כשהוא בחר לחלוק את זה עם העולם.

מהצד השני זה לא פשוט להיות זה שחולקים איתו את האינפורמצייה הזו, מה באמת אפשר להגיד בסיטואציה כזו, מול משהו כל כך נוראי, איך ניגשים לזה בכלל.
אני מודע לזה שזה נושא קשה לעיכול (בייחוד אם אתה מכיר את הנפשות הפועלות), ואין זמן טוב או נכון לדבר על זה, וכל פעם שזה יעלה זה יהיה מעורר ומאתגר ואפילו מנתק.

אני כבר לא יכול להיות יותר לבד עם זה, אני לא יכול לדעת מה באמת כל אחד חושב, אבל השתיקה הזו נוגעת, היא נוגעת בפצע, היא נוגעת בקשר השתיקה שהיה מולי כילד, נוגעת ומעורר אותו, ואני מעלה את זה שוב כדי לא להיות לבד עם זה.

אני מאפשר לקול שלי לצאת לעולם, אני מדבר את זה כדי שישמעו ויראו,  אנחנו כחברה צריכים להביט על התופעה הזו, לא מתוך רחמים, לא לראות את הנפגעים כקורבנות, אלא מתוך הבנה שהדבר קיים חי ובועט סביבנו, וצריך לעקור אותו מהשורש. כדי שזה יקרה, כצעד ראשון הוא חייב לקבל הכרה, הכרה אישית של כל מי שנפגע, שירים את ראשו, שישמיע את קולו, שנראה שאנחנו יחד, שאנחנו כח, ואחר כך להכיר בתופעה הזו כחברה, שיש בה גם תוקפים וגם נפגעים, וככל שהנפגעים ישמיעו את קולם, תהיה לגיטימיצה לעוד קולות כאלו שנמצאים לבד עם הסיפור שלהם, ומשם יבוא יום שהזעקה תצא מוקדם יותר, ואנשים יוכלו לקבל את התמיכה שהם זקוקים לה.

יחד עם הבחירה להוציא את הסיפור שלי לאור אני עושה חוזה עם עצמי: אני כותב כדי לשחרר את הנפש שלי, ואני משחרר את הצורך בתגובה כלשהי, אני יכול לדייק את עצמי ולומר שאני משחרר את הצורך בתיקוף של זה דרך התגובה, המטרה היא לראות את הבקשה הפנימית שלי של להנגיש את הסיפור הזה לעולם, ומכאן אין לי שליטה על הדרך בה העולם יגיב לזה. האם הם יגיבו בחיוב או בשלילה, או שאולי אפגוש שוב צליל דומם. אני לא אומר שלא אתייחס לתגובה החיצונית, היא בעלת משמעות גדולה בקשר שאני מבקש ליצור דרך המילים הללו, ואני כאן כדי לרפא חלקים שנפגעו בקשר.

אני אחתום את השורות האלה עם תקווה בלב שהמילים הללו יגיעו ללב שלך, ושהקריאה שלי תשמע, ולא תהדהד בחלל ריק.

דרור אור
דרור אור פסיכותרפיסט גופני, מטפל גוף נפש מזה 14 שנים, בעבודתי אני רואה את החיבורים הנפלאים בין הגוף לנפש, ואת הכח הגדול של הזיכרון התאי והסיפורים שהוא מחזיק בתוכו. בבלוג הזה אני מבקש לחלוק את מסע הריפוי האישי שלי ואני מזמין אתכם להכנס איתי לתוך חלקי הנפש שפגשתי בתהליך ההתפתחות, לפגוש את הסודות שעלו שהיו כמוסים גם ממני ורק הגוף שמר אותם לעצמו עד היום שבו הבשלתי לשאול את השאלות שפתחות את הצוהר עבורן לצאת שוב לעולם כאשר אני כבר גדול ובשל להתמודד עם אותה סוגייה. כמטפל אני מאמין שאני מיוחב לתהליך אישי עמוק ככל שניתן, וכאשר אני מכיר את היער האפל שלי אני יכול ללוות אנשים רבים בתהליך האישי שלהם, בעבודתי אני עוזר לאנשים לצאת מהמערבולת הנפשית רגשית בה הם נמצאים ויחד אנחנו מרחיבים את האפשרויות והפתרונות העומדים בפני האדם. בעבודתי אני מתמחה בהתמודדות עם סרטן, חרדות, הגשמה עצמית, ביטוי עצמי, פוסט טראומה, ניהול מתחים וכל עניין בו הנפש מבקשת ריפוי והקשבה.