השף של הבית

גדלתי כילדה שמנה, זה השפיע על מי שהייתי כהורה. מתוך רצון כנה ואמיתי לשמור על הילד שלי שחררתי את כל החרדות שלי ואפשרתי לו להיות מי שהוא, במקום שבו הוא פורח ומאושר ויחד אתו כולנו יחד. חוץ מזה, יש גם מתכון לפיצה ביתית בטאבון

אני בת 45 אמא ל-4 מתבגרים. כל חיי כילדה סבלתי ממשקל יתר, נולדתי במשקל גבוה יחסית ותמיד תמיד אני זוכרת את עצמי כשמנה. החלום שלי כילדה בחטיבת הביניים היה ללבוש ג'ינס, פשוט ג'ינס. זוכרת את הקנאה שהייתה לי לבנות גילי שכולן היו רזות, עם גינסים צמודים וקלילות בכל הגוף. עוד יותר אני זוכרת את הקנאה שלי לראות אותן אוכלות בלי הפסקה ונשארות רזות בעוד אני מנסה בכל כוחי להתחיל כל יום דיאטה מחדש ללא הצלחה.
WhatsApp Image 2020-02-15 at 14.53.34
צילום פרטי

שמות חיבה היו לי גם, בבית קראו לי "לילי שמנטוזה", הערות וביקורת לגבי המשקל שלי היו באוויר כל הזמן. זוכרת את עצמי בורחת בבוקר למכולת, בתקופה שעוד היינו רושמים במכולת וקונה לי פסק זמן, מגניבה לי לתיק בדרך לבית הספר. זה דחק אותי למצב שבו הייתי מסתירה, ועסוקה במשקל שלי ובאכילה הרגשית כל הזמן.

התגייסתי לצה"ל במשקל גבוה, שם במדים כבר התחלתי להרגיש את הגועל שלי מעצמי. זה כבר ממש ממש הפריע לי, לקח לי כמה שנים טובות להבין שאין לי ברירה. כשרציתי זוגיות הבנתי שעכשיו אני לא מוותרת. יצאתי לדרך, התחלתי להתאמן בחדר הכושר בצורה כפייתית, רזיתי מאוד, אפילו יותר מידי, קניתי לי המון המון ג'ינסים צמודים, הכרתי את בחיר ליבי והתחתנתי.

נושא המשקל תמיד היה סוג של אישיו עבורי, אחרי 4 לידות מצאתי את עצמי שוב במשקל של 105 ק"ג בגיל 35. זה הכה שוב והחלטתי אז לחזור לפעילות גופנית ולמשקל תקין. ירדתי 50 ק"ג בשנה ומאז אני שומרת על המשקל בקפידה, אולי אפילו באובססיה. זה מגיע מהמקום של הפחד לחזור למשקל עודף, מתוך הרצון להישאר בג'ינס.

WhatsApp Image 2020-02-15 at 14.53.38
צילום פרטי – הפטריות של נעם עם טריאקי

בגיל הזה הייתי אמא ל-4, אז הם היו קטנים ( עלמה רק נולדה, איתי בן שלוש, נעם בן 7 ושירה בת 9), כולם היו רזים, בלי בעיות משקל. הפחד הכי גדול שלי תמיד בכל הריון שהילדים שלי יהיו שמנים. ידעתי מה המשמעות של עודף משקל עבור ילדים ויותר מזה ידעתי בעידן הנוכחי, עידן של אינסטגרם, עידן שבו לנראות החיצונית יש משמעות ל"כרטיס הביקור שלך". זה הפחיד אותי, לא יכולה לתאר לכם את המחשבות והזיכרונות שהיו רצים לי בראש.

כשבני נועם היה סביב גיל 9 הוא התחיל להתעניין באוכל, ויחד עם ההתעניינות הוא התחיל לאכול, ועלה במשקל לאט לאט. האהבה הכי גדולה שלו הייתה לייצר מתכונים ולבשל, ממש ליצור אוכל. הייתה לו תשוקה לנושא, היה לו גם הרבה ידע, הוא הכיר את כל השפים בכל העולם, למד את הכימיה של האוכל. כשהבנתי את רמת הידע שלו הייתי מופתעת מאוד וגאה בו. יחד עם זאת, כאבה לי הבטן, הפחד שהוא יהי שמן ויתמודד עם מה שאני עברתי שיתק אותי כל פעם מחדש. כשהוא רצה לבשל, לאפות ולאכול הגבתי ממקום של פחד, עצרתי את זה מנעתי ממנו את התשוקה הזו.

WhatsApp Image 2020-02-15 at 14.53.39
צילום פרטי – הפיצה של נעם בטאבון הביתי

במקום לאפשר לו לחיות בתוך התשוקה שלו, בתוך מה שמאפשר לו ליצור ולהיות במקום שהוא הכי טוב והכי מצליח אני עסקתי בשיפוט, בקיטורים, במניעה ממנו. ברצון כנה ועז לשמור עליו, לשמור עליו מהמקום שאני הייתי בו. שיחות על דיאטה, רישומים לתכניות שונות, ספורט, שומרי משקל ועוד. הערות על כל שנייה שבה הוא היה במטבח, "זה לא בריא", "זה משמין", "למה כל כך הרבה שמן?".

זה יצר בתוך הבית אווירה לא טובה, הוא נסגר, השיפוטיות הזו שלי גרמה לנזק. ולקצר ביחסים שלנו, ולהרבה מאוד תסכול שלו ושלי. לפני 5 שנים הבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי קודם כל ולשנות את האווירה בתוך הבית, לחזק את היחסים עם הבן שלי הכל כך אהוב ומיוחד. הבנתי שאני משליכה את כל התסכול שלי מהילדות על הילד, שאני עושה עבורו בדיוק מה שהורי עשו עבורי ושאני בדרך הזו קודם כל הורסת את מערכת היחסים עם הילד שלי שנמצא בגיל מסוכן, בגיל ההתבגרות, בגיל בו מעוצבת אישיותו הבוגרת ובדיוק בנקודה הזו אני חייבת לעשות שינוי, לאפשר לו להיות גדול ומשמעותי בפני עצמו ולא להקטין אותו ולשפוט אותו.

ידעתי והבנתי (מניסיוני) אז שדיאטה הוא יעשה כאשר הוא יחליט. השיפוטיות והביקורת שלי, ההערות שלי ומניעה ממנו את התשוקה שלו לא יקדמו דבר, להפך, הם רק יהרסו את היחסים שלנו בתוך המשפחה.

WhatsApp Image 2020-02-15 at 14.53.40צילום פרטי – פיצה של נועם

ואז החלטתי, שאני משחררת, אבל באמת, לא בסיסמה. בחרתי ביחסים שלי עם הילד שלי לפני הכל, אפשרתי לנעם להוציא את הידע שלו, היצירתיות שלו והכישרון המופלא שלו לפועל. מיניתי אותו לשף של הבית. הוא התחיל בגיל 15 לבשל ארוחת משפחתיות בשבת, לאחרונה קנינו לו טאבון בחצר, מטבח בחצר והוא פורח ביצירה הזו.

לאט לאט או מהר מהר תוך שנה חצי הוא הוציא אותי מהמטבח. כל בני הבית מעדיפים את האוכל של נועם. זה הכיסא שלו בבית, זה האור שלו וזו הייחודיות שלו. באמצעות הכישרון הזה אני מאפשרת לו לממש את הא"ני שלו – אהוב, נחוץ ויכול. זה כל מה שילד צריך כדי לגדול בריא, לפני שהוא יהיה במשקל תקין, חשוב לי יותר שהוא יהיה בריא בנפשו, שהוא יצמח, יתפקד, ירגיש אהוב ונחוץ.

כשנועם יושב ב"כסא" הנח שלו בתוך הבית, במקום שבו הוא מרגיש שהוא מממש את עצמו, עוסק באהבה שלו, במקום שבו הוא הכי חזק והכי ייחודי, קל לי יותר להגיע אליו. בדיוק שם הוא פנוי לקשב, לשיחה ושם, אני כן יכולה לדבר אתו על הבריאות שלו ועל החששות שלי. גם כאן אני נזהרת משיפוט וביקורת, אבל יכולת ההשפעה שלי גדולה יותר והיחסים שלי אתו, היחסים של כולם בתוך הבית עברו שדרוג רציני.

WhatsApp Image 2020-02-15 at 14.53.46צילום פרטי – וזה לקינוח בצק של פיצה עם שוקולד ושערות חלבה

הילדים שלנו הם לא אנחנו, יש להם תשוקות ואהובות משלהם. אמונות מגבילות, זיכרונות ילדות קשים, פחדים ותסכולים שלנו אנחנו צריכים לשחרר. להיות במודעות ולאפשר להם לצמוח בדרך שלהם, להשגיח ולהיות שם אבל לא להפריע. יחסים בתוך הבית הם הכלי הגדול והחשוב ביותר בתוך ארגז הכלים שלנו כהורים, בעידן של סמכות מעורערת, בעידן של אינסטגרם ומדיה ובעידן של סכנות.

והנה המתכון של נעם לבצק:

המצרכים:

קילו קמח

580 מ"ל מים

10 גרם שמרים טריים

3.5 גרם סוכר

כף וחצי שמן זית

מלח לפי הטעם

מוסיפים לקערה את הקמח והמלח, מערבבים כדקה וחצי במיקסר עם וו לישה.

בינתיים שמים בכוס מעט מים חמימים עם השמרים והסוכר – שמים בצד עד שיוצא קצת קצף.

מוסיפים את שאר המים (חמימים) לקמח והמלח ולבסוף את שמרים עם הסוכר.

לשים 3 דקות על מהירות בינונית.

רק עכשיו מוסיפים את שמן הזית (כדי שלא ישבור את הגלוטן).

מכסים ושמים במקרר כ-8 שעות לתפיחה.

מוציאים, מורידים אויר, ומתפיחים שוב כשעה בטמפרטורת החדר.

מכינים כדורים לפי הגודל הרצוי, משאירים לתפיחה שוב כ-40 דקות.

בינתיים מכינים רוטב:

עגבניות מרוסקות עם מלח וקצת בזיליקום.

תוספות : פטריות – מוקפצות בשמן זית עם טריאקי , זיתים, טונה , בולגרית או כל תוספת אחרת שאתם אוהבים.

את הבצק פותחים ביד לעיגול, שופכים רוטב, גבינה צהובה (מוצרלה) ותוספות לבחירתכם.

אופים בחום בינוני/ או בטאבון.
בתאבון נעם

יום משפחה שמח