ספרו של ז'ורז' סימנון מורכב משני סיפורים בלשיים: רוחות הרפאים של הכובען והשען מאוורטון.
סימנון מצליח לרתק אותנו בשני הסיפורים, אשר מותחים את הקורא ומעוררים מחשבה. בשניהם הוא מציג את עולמם התמים לכאורה של הדמויות, את מערכות היחסים המורכבות שלהם עם הסובבים אותם ואת המצבים ההגיוניים או שלא, שהם מגיעים אליהם.
רוחות הרפאים של הכובען
הוא היה שייך למתילד! הוא היה כל רכושה בעולם, והיא החזיקה בו היטב וביקשה לוודא זאת בלי הפסקה. מאז שהיא חלתה, הוא סעד אותה. חמש עשרה שנה הוא לא קרא ולו ספר אחד בשקט, אף שהקריאה היתה לו מפלט אחרון.
למר לאבה ניתנה זכות הבחירה והוא בחר בחנות הכובעים ברחוב מינז'. זאת למרות שיצא ללימודים בפואטיה. שם התגורר בביתה של גברת בינה בשכירות.
גברת בינה עוררה בו סלידה, אבל הוא יכל להישאר בפואטיה למרות האישה הזאת או לנסוע לפריז.
הוא בחר בלה רושל, לא מפני שפחד ממאבק. הוא לא פחד מכלום.
הוא לא בחר במתילד, הוא בחר לא להלחם באמו ולגרום לה נחת בערוב ימיה. הוא סבר כי ההבדל בין נערה אחת לחברתה אינו גדול ומשמעותי די הצורך כדי לגרום לאמו סבל.
הוא גם בחר לחסל את מתילד ולא הניד עפעף למראה גופתה, לא חש כל נקיפות מצפון.
הוא ידע שהוא לא יהיה חופשי הרבה יותר מקודם, מפני שיהיה עליו לנהוג כאילו אשתו בחיים, כלומר לבצע מדי יום את אותן הפעולות ולהישאר בבית באותן השעות. אבל, עדיין ביצע את הרצח הראשון.
מדי שנה ביום הולדתה באו אליה ידידותיה מהפנימייה שעדיין גרו בעיר, לברך אותה ולהביא לה מתנות. ומה יעשה? הרי גם אם בשנה הקרובה יאמר להן שהיא חולה, מה יאמר בשנים הבאות?
הכל התמצה בתצלום. הוא התחיל בכך שביסס הכול על התצלום. על פיו ערך את הרשימה. התצלום הוסיף לשלוט לא רק בפעולותיו ובתנועותיו, אלא גם במחשבותיו.
מתוך התצלום, נבחרו שבעת הקורבנות. הנשים שיכלו לסכן הכל. הוא לא חולה והוא לא מטורף.בריאותו ללא רבב. תוכניתו היתה מתוך הגיון.
מר לאבה, שלח בקביעות תגובות לעיתון. היה חשוב לו להסביר את מעשיו. למרות שאף אחד לא חשד בו, בכובען הבורגני המהוגן.
רק אדם אחד גילה את סודו, שכנו החייט, קשודאס. כך דרכיהן מתחברות. מר לאבה, אהב את הידיעה שהחייט יודע על מעשיו, משהו בידיעתו של החייט גרם לו להפגת בדידותו.
כשהחייט חלה ומת, מר לאבה לא שמח, להיפך.
הוא הודיע בעיתון שאחרי האישה השביעית זה יסתיים, וטען בכנות שהשביעית, כמו קודמותיה, הייתה חיונית. אלא שהשביעית לא היתה הנכונה. זו היתה תאונה. השביעית שייכת לתחום אחר, לסדרה אחרת.
אבל איש מלבדו לא חשד בזאת.
השען מאוורטון
דייב גלוויי, הוא השען בן ארבעים ושלוש המתגורר באוורטון. דייב גרוש ואב לבן בן שש עשרה.
ערב אחד, הוא מגיע הביתה, לאחר מפגש אצל חבר ומגלה שבנו איננו בבית. בהתחלה חשב שבוא מאחר והוא ישב והמתין לו. לאחר מכן, חשב שאולי קרה משהו והתחיל לדאוג. לפתע התעורר בו זיכרון נושן והוא נכנס שוב לחדרו הריק של בנו.
אז הוא שם לב, שהמזוודה נעלמה יחד עם חלק מחפציו.זיכרונה של רות, שעזבה אותו אז לפני חמש עשרה שנה, צרב את ליבו. הוא ירד למוסך, שם גילה שגם הטנדר שלו נעלם.
הוא הבין שבנו עזב, בדיוק כפי שאמו קמה יום אחד ונעלמה. הותירה אחריה רק את בנה הקטן ותחתונים קרועים.
הוא לא ישן כל הלילה. בבוקר מוקדם, צלצל הטלפון בחנות. כשהגיע הטלפון כבר נותק. מאחר וקיווה שאולי זה בנו, הוא נשאר להמתין בחנות.
ניידת משטרה עצרה ליד חנותו וממנה ירדו שני שוטרים. הם בקשו לברר לגבי הטנדר ברשותו.
לאחר שהבין שבנו לא נפגע, הוא נרגע.
מיד הוא חש שלא משנה מה קרה, עליו להגן על בנו. מעולם לא הרגיש באופן כה חד ומוחשי את הקשר ביניהם. לא אדם אחר היה נתון במצוקה אי-שם, אלוהים יודע היכן- אלא בשר מבשרו.
מרגע זה מתחולל מרדף משטרתי אחרי הבן, ועולמם המשותף של הבן והאב קורס. במהלך המרדף והמשפט, דייב מגלה, שכל מה שחשב והאמין בו לגבי מערכת היחסים שלו עם בנו, מוטעה מהיסוד.
מאחלת לכם קריאה מותחת ומהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
